בימים אלה, שבהם אנו עושים חשבון נפש פרטי ולאומי כיצד הגענו למצב כה קשה, נראה כי אחת הבעיות הכרוניות של הציבור האמוני היא התמימות. כשהביאו לכאן את רב המרצחים מתוניס וחימשו אותו, זעקו רבים נגד הפשע הנוראי – אך לעומתם היו מי שבתמימותם תמכו בנימוק של נתינת אמון בדרגים המחליטים. אפילו השוו את "הדרג המקצועי" של הצבא לרופא שעל פיו מחללים שבת בפיקוח נפש. בכך החלישו באופן משמעותי את ההתנגדות, ונתנו הכשר הלכתי שעלה לנו עד כה באלפי הרוגים ופצועים ובאובדן הביטחון היומיומי, אפילו במקומות שכבר זמן רב לא ידעו בעיות כאלה כמו השרון והגלבוע.
אלא שבכך לא היה די. ממש בסמוך להסכמי אוסלו החל הטרור להתפוצץ ברחובותינו - אוטובוסים, מסעדות ועוד. לכאורה, המסקנה המתבקשת הייתה אמורה להיות כי אין לסמוך עוד על "הדרג המקצועי", כשכל אזרח פשוט הבין הרבה יותר מבעלי הדרגות מה עומד לקרות. אבל מסתבר שלא כולם התפכחו.
כעשור בלבד לאחר אותם הסכמים, התרגש עלינו אסון ההתנתקות. או אז קמה מחאה גדולה וכואבת על גירוש יהודים בידי יהודים מאדמתם – מה שלא היה מעולם בתולדות ישראל. הנימוק הביטחוני היה כה עלוב, עד שנדמה כי אף בר דעת לא מקבל אותו. לימים יודו מחוללי האסון הזה כי אכן נשאו את שם הביטחון לשווא, והיו להחלטה עליו סיבות אחרות, כגון רצון להעניש את הציבור היקר מוסר הנפש והנאמן לארצו. אלא שבאותם ימים היו גם בתוכנו מי שנקטו במידת התמימות וטענו כי לא ייתכן שראש הממשלה נוקט בצעד כה נורא רק בשל בעיות אישיות. חלקם השתמשו במשפט הידוע "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אכן ראו שם דברים אחרים לגמרי...
גם בימים אלה, גורמי אופוזיציה מפרי חוק וסדר ומחוללי אנרכיה והחלשת הצבא יוזמים "פגישות פיוס", בעוד הם ממשיכים במעשיהם הפליליים והמסוכנים. ועדיין יש מי שאוחז בתמימות ונענה למפגש עם הטורף, שכרגע נוח לו להרדים את הנטרף טרם שינעץ בו שיניו. בעצם, ה"פיוס" נעשה אפילו תוך שהוא נועץ בו את שיניו, מבטל את תוצאות הבחירות, כובל את ידי הממשלה הנבחרת, פועל נגדה באלימות, ומפעיל את מערכת המשפט נגד מי שמנסה להביע התנגדות למעשיו הנלוזים.
חכמים הפיקו לקחים רבים מן החורבן (שלא כמי שטועים לחשוב שהייתה רק סיבה אחת וממילא לקח אחד מהחורבן). אחד הלקחים הוא זהירות מתמימות וצִדקוּת שלא במקומן, כפי שמתואר בירמיהו (פרקים מ-מא). לאחר שמלך בבל החריב את המקדש, הוא הרשה ליהודים רבים להישאר ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם כנציגו. כששמעו היהודים שברחו לארצות השכנות שאפשר לחיות בארץ - החלו לחזור, וכך החל היישוב היהודי להתאושש. המשך מהלך זה היה מאפשר לגולים לחזור במשך הזמן, ובשעת הכושר לבנות את בית המקדש. אבל אחד מצאצאי בית דוד, ישמעאל בן נתניה, חשב שהמלכות מגיעה לו, ויחד עם מלך עמון העוין קשר קשר לרצוח את גדליה. המזימה נודעה לכמה אנשים שהזהירו את גדליה, ואפילו הציעו להרוג את ישמעאל לפני שיבצע את זממו, לפי הכלל הידוע "הבא להורגך השכם להורגו".
אבל גדליה היה תמים וצדיק, וסבר כי לא יעלה על הדעת שצאצא לבית דוד הרוצה בטובת עמו ירצח את הממונה מטעם מלך בבל, כשדבר זה עלול להביא למסע עונשין אכזרי נוסף על שארית הפליטה. לכן לא היה מוכן לשמוע לשון הרע, ובראש השנה ישב למשתה אחדות עם ישמעאל ואנשיו. אלה קמו ורצחו אותו, את מקורביו, ואפילו את חיילי מלך בבל שהשתתפו בסעודה. שארית הפליטה פחדה מעונש הבבלים וברחה למצרים, וכך נחרב לגמרי היישוב היהודי והגלות הפכה לדבר קבוע וקשה לשינוי.
כמה עשרות שנים מאוחר יותר נתן כורש רישיון לבנות את בית המקדש. אילו היה בארץ ישראל ציבור גדול, הרי שאפשר היה לשקם לגמרי את מלכות ישראל. אבל אלפים ספורים בלבד עלו מבבל ובנו בית מקדש עלוב למראה. רוב היהודים לא עלו ארצה בגלל השממה וההשתלטות של עמי האזור עליה, וכך בכל ימי בית שני לא הייתה גאולה שלמה. מציאות זו הייתה אחד הגורמים לחורבן בית שני, מכיוון שהיישוב היהודי היה קטן ולא הצליח להתמודד עם הרומאים.
כך גם מגדירים הנביאים והחכמים שקבעו את הצום שזו סיבתו: "שנהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת". אם כן, זהו אקורד הסיום של אירועי החורבן והגלות.
כמו מכל אירועי החורבן, גם מהצום הזה חכמים לומדים לקח לדורות, והוא שאסור לחטוא גם בתמימות וטוב לב במקום שהם לא נכונים (מסילת ישרים, פרק כ). על סוג אנשים זה, שכוונותיו רעות ופונה בחלקות לשון, אמר החכם מכל אדם: "בשפתיו יינכר שונא, ובקרבו ישית מרמה. כי יחנן קולו, אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו" (משלי כו, כד-כה). כלומר, השונא מתנכר בדיבורו שלא יכירו שהוא שונא. לכן, גם אם הוא אומר דברי חן אל תאמין לו (על פי הרלב"ג).
הצומות נועדו כדי שנלמד מהכישלונות שלנו, במקרה הזה הכישלון הוא תמים.
***