"אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב).
על מהותה של שנאת החינם, על דרכי חורבנה ועל דרכי תיקונה, ניתן ללמוד מתוך עיון במעשה המובא בגמרא על קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב).
קמצא ובר קמצא
קמצא ובר קמצא, כדברי המהר"ל, אינם שמות מקריים. "לקמוץ" פירושו לקחת ולהפריד חלק מתוך דבר שלם. בדור החורבן שנאת החינם הייתה כל כך מושרשת, היא הגיעה לכל פינה. כל חברות הייתה בהכרח חברות כיתתית. גם החברות של בעל הסעודה עם קמצא הייתה בעצם התאגדות נגד גורם אחר.
מה המשמעות של פירוד ושנאה בישראל?
"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. מתוך אמונה יש הרמוניה ואחדות. הכפירה לעומתה מביאה למחיצות ולפירוד. במקום שאין אהבת רעך, אין אהבת אלוקים. בהיעדר אהבת אלוקים מפעמת בלב האדם רק אהבת עצמו. זהו שורש שנאת חינם. דור של שנאת חינם הוא דור אשר התוכן הפנימי של חייו בנוי על כפירה, גם אם בפיו אמונה ותורה, גם אם בכפיו מצוות וגמילות חסדים.
ירושלים היא מקום השראת השכינה. השכינה שורה בקרב עם העובד את אלוקיו כאיש אחד בלב אחד. האחדות היא מיסודותיה של ירושלים. לכן היא לא נתחלקה לשבטים (מגילה כו ע"א), והיא עושה את כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה פ"ג ו').
שנאת חינם אפוא איננה רק מום, היא "ריסוק איברים" של הגוף הממלכתי האחד העובד את ה' אלוקיו.
כשיש שנאת חינם - ירושלים איננה! המאמין המעמיק יראה זאת כבר עתה בעיני רוחו. כעבור כמה שלבים חיצוניים, ההידרדרות תיראה בפועל על ידי החיילים הרומאים בשערי ירושלים.
טעותו של השמש
כאמור, הסעודה שאליה הוזמן בטעות בר קמצא הייתה מלכתחילה סעודה כיתתית, חברות לשם מחלוקת. "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". טעותו של השמש, אשר הזמין את בר קמצא, רק הוציאה לפועל את מהותה של הזמנת קמצא. לסעודה, אשר מלכתחילה הייתה פירודית, הוזמן שטן המחלוקת.
יש לשאול - מדוע בא בר קמצא לסעודה? וכי לא הבין שהוזמן בטעות? הלוא הוא ידע שבעל הבית הוא שונאו!
נראה שבר קמצא סבר כי בעל הסעודה רוצה להתפייס איתו, ועל דעת כך הוא בא.
נמצא שטעותו של השמש עשויה הייתה להביא לפיוס ולשלום בין השונאים. סעודת השנאה והחורבן יכולה הייתה להפוך לסעודת השלום והבניין!
ואין זה פלא. כך הוא כוח התשובה. הקב"ה מזמן לאדם תדיר אפשרויות תיקון ותשובה.
ניסיונות הפיוס
גם לאחר שהתבררה הטעות, ניסה בר קמצא בכל יכולתו למנוע את הוצאתו מהסעודה בביזיון. כך מתארת זאת הגמרא:
אמר לו: הואיל ובאתי לכאן, עזבני, ואשלם לך דמי מה שאוכל ואשתה.
אמר לו: לא!
אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך!
אמר לו: לא!
אמר לו: אתן לך דמי כל הסעודה!
אמר לו: לא!
תפסו בידו, העמידו והוציאו.
שוב: אם היה בעל הבית מקבל את הצעתו, היינו זוכים לשלום ולתיקון. גם כשפושה שנאת חינם בישראל, והאהבה והשלום נפגעים וחוזרים ונפגעים, לא מש כוח השלום מישראל. כל כך חיוני הוא, כה שייך הוא לעצם מהותה של כנסת ישראל, עד כי חוזר הוא ומתדפק על דלתותיה חזור והתדפק.
הצעתו של בר קמצא פונה לבעל הסעודה אשר נפל בשבי שנאת חינם בתחינה – הבה ואגאלך, הבה ואזקוף סעודת מחלוקת זו על חשבוני. נהפכנה מסעודת שנאה לסעודת אהבה ושלום!
למרבה הצער ההזדמנות הוחמצה. למרות ניסיונות השכנוע של בר קמצא, בעקשנות אווילית, תוך הפסד ממוני והלבנת פנים, השנאה גברה על פוטנציאל התיקון. הסעודה הזאת הובילה לחורבן הבית.
ואולם, גם החורבן הוא בדרך אל התיקון. גם בעת הקלקול טמון הזרע של התיקון. "ביום שחרב המקדש נולד המשיח" (ירושלמי ברכות פ"ב ד'). פירוש הדבר - עצם החורבן הוא לידתו של המשיח, תחילת בניין המקדש החדש. כל קלקול והריסה נועדו להצמיח תיקון ובניין. אין זה תלוי אלא באדם עצמו, אם ישכיל לנצל את ההזדמנות.
סוף סוף ישוב השלום על כנו. נאהב איש רעהו. נאהב את ה' אלוקינו. ירושלים תיבנה ותיכונן, וה' ישרה שכינתו במקדשנו. אלא שהדרך לכך ארוכה יותר, קשה יותר וכואבת יותר...
שתיקתם של החכמים
באותה סעודה ישבו גם תלמידי חכמים. בר קמצא, אשר גורש מהסעודה בבושת פנים, הסיק משתיקתם שהם מסכימים עם מעשהו של בעל הבית. משום כך החליט ללכת לקיסר ולהלשין על היהודים.
יש להניח שהחכמים שתקו מתוך ראייה מפוקחת. הם ידעו שלדבריהם במצב הנוכחי לא תהיה השפעה. הם העדיפו לשמור את מעט ההשפעה שיש להם לסיטואציות אחרות. ניכר כאן ניתוק בין בית המדרש לבין הרחוב הישראלי. בית המדרש ותורתו אינם יכולים להבריא ולתקן את הדור.
יתרה מכך: בית המדרש לא השכיל למנוע את הפירוש המוטעה כאילו גם הוא שותף לשנאת החינם. עצם העובדה שיכולה להיות מחשבה כזו על בית המדרש, מעידה על חיסרון בבית המדרש. בית מדרש מתוקן צריך להיות נישא מעל כול, מקרין למרחוק את "ואהבת לרעך כמוך", כך שמחשבה כזו תהיה בלתי אפשרית לחלוטין!
זאת ועוד - "רבנן איקרו מלכים". תלמידי החכמים העוסקים בתורה שקדמה לעולם, אשר על פיה העולם מסודר ומנוהל, הם אוחזים בשורש המציאות. כל המציאות מתהווה מכוחם. על כל פגם שבדור, יושבי בית המדרש צריכים לבדוק את עצמם ו"להכות על חטא". הם נושאים באחריות גם לשנאת החינם החריפה.
על כל פנים, לאחר שהתייאש בר קמצא מבית המדרש - אין מי שירפא את שבר העם, אפסה כל תקווה לתיקון. כאן נסללה הדרך להלשנה ולחורבן.
מרדו בך היהודים
בר קמצא, הנושא בקרבו את חוויית הפגיעה מהשנאה והפירוד, מגיע אל הקיסר ומוסר לו כי היהודים מרדו בו. ההוכחה לכך – היהודים אינם מקריבים את הקורבן ששלח הקיסר.
"ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי ב' ל"ו). כשכנסת ישראל בריאה ומתפקדת כראוי, היא כוללת ומרכזת את עבודת ה' העולמית. גם עמים אחרים מוצאים דרכה את מקומם ואת תפקידם בעולמו של הקב"ה.
הקורבן הוא ביטוי להקרבה והתבטלות, לענווה ואמונה, להקדשת החיים לעבודת ה'. עבודת ה' הגויית איננה מגיעה לטוהר העבודה הישראלית. ישנם מומים נסתרים שאצלנו נחשבים לפגם, ואילו בתפיסה הגויית אינם נחשבים לפגם. ובכל זאת, יש מקום במקדש גם לקורבן של גוי. "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
אולם כשכנסת ישראל פגומה, כשפירוד ושנאת חינם מפוררים אותה, היא איננה יכולה להעלות כראוי את שאיפת קרבת האלוקים העולמית. נמצא אפוא שמורדת היא בתפקידה העולמי! על כך יוצא כעסו של הקיסר, המייצג את האוניברסליות.
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
לאחר דיונים, למרות הסכנה שבדבר, החליטו חכמי אותו הדור כהכרעתו של רבי זכריה בן אבקולס, שלא להקריב את קורבנו של הקיסר. את הקורבן לא הקריבו, שמא יאמרו בעלי מומים קרבים לגבי מזבח. את בר קמצא לא הרגו, שמא יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג.
"אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
הכרעתו של ר' זכריה בן אבקולס משקפת את חולשת השפעתו של בית המדרש בדור החורבן.
דרכו של בית המדרש להיזהר מאוד מכל עשייה בעייתית, ומכל עשייה אשר תתפרש שלא כאמיתתה של תורה. חכמי אותו הדור, בנאמנותם המופלגת, חששו מהפרשנות שתינתן למעשיהם ונקטו עמדה של הימנעות.
כך גם בסעודת המריבה ישבו החכמים ונמנעו מעשייה. הם לא מחו, מתוך חשש שדבריהם לא יתקבלו והשפעתם הכללית על הדור תיפגע (במדרש איכה רבה פרשה ד' ג', מסופר שר' זכריה בן אבקולס עצמו השתתף באותה הסעודה).
הנאמנות השגרתית של בית המדרש שמרה אומנם על שלמות העבודה בבית המקדש, לא נעשה כל מעשה שיש בו חשש "יאמרו". אולם בסעודתו של אותו האיש, מתוך שיקולים של תורה ומתוך היעדר כוח השפעה, שתיקתם התפרשה בטעות כהסכמה עם שנאת החינם והלבנת הפנים.
בעצם, התורה שלמען שלמותה פעלו החכמים כפי שפעלו, גם היא יצאה נפסדת. "כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב). בגלות יש בתי כנסיות ובתי מדרשות, יש ספרים וכתבים, אך אין חיים מלאים של תורה, אומה של השראת השכינה. אין לך ביטול תורה גדול מזה.
ר' זכריה המשיך ודבק בנאמנות לאמיתתה של תורה ולאמיתת פרשנותה, גם אל מול הסכנה הגדולה. ר' יוחנן סבר שבמקרה כזה מצופה מבית המדרש לחשוש פחות ולפעול בגבורה גדולה כדי למנוע את ההידרדרות.
יש להבין שהכרעתו של ר' זכריה בן אבקולס היא תוצאה של המצב הכללי. הדור על כל חלקיו מהווה מערכת אחדותית שלמה. בעת חולשת הדור, נחלשת גם יכולת ההכרעה וההנהגה של בית המדרש.
הגלות שאליה יצאנו מתוך שנאת החינם, סופה לתקן את שלומנו, להחזיר את אהבתנו זה לזה, אהבתנו לאלוקינו, ומתוך אהבה שלמה נשוב לעירנו ולמקדשנו.
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
הרב יצחק בן שחר הוא נשיא ישיבת קדומים. דברים מתוך שיעורים בישיבה שנערכו בידי התלמידים
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***