את הסיפור הבא סיפרתי לראשונה בשבעה של סמל דביר לישה הי"ד, שנפל בקרב בשמחת תורה.
זכיתי ללמד את דביר לפני עשור, והגעתי לנחם את משפחתו המקסימה ביישוב ניצן (שאליו הם הגיעו לאחר שפונו מנווה דקלים). סיפרתי להם את החלום שחלמתי בליל שבעה באוקטובר, ליל שמחת תורה. אני אדם שלא זוכר את חלומותיו, וכל שכן אינני מייחס חשיבות ופועל על פיהם, וכדברי חז"ל: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". אבל את החלום המבעית של ליל שבעה באוקטובר זכרתי.
חלמתי על הדיון שאכן התקיים בבית המשפט העליון שעות קודם לכן, בערעור של 'ראש יהודי' נגד עיריית תל אביב בעניין קיום אירוע הקפות שניות בכיכר דיזנגוף.
בחלום, השופט אלכס שטיין הקשה קושיה על נציגת עיריית תל אביב. תוך שהוא מקשה את קושייתו נשמעה אזעקה, וכל הנוכחים: השופטים, הצדדים והעיתונאים, נכנסו יחד לממ"ד כדי להתגונן מפני ירי הרקטות. המחזה הסוריאליסטי הזה המחיש לנוכחים: במה אנחנו מתעסקים? על מה אנחנו רבים? התעוררתי מהחלום בבהלה, וכמו יהודי טוב הסתכלתי ימינה ושמאלה, וחזרתי לישון. התעוררתי שוב בשעה 6:30 כשאשתי אומרת לי: "אבישי, אני שומעת פיצוצים ויירוטים".
בית המשפט העליון לחץ על העירייה לחזור בה מסירובה לאפשר את ההקפות השניות בכיכר. רון חולדאי, ראש העיר, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "עיריית תל אביב יפו נענתה לבקשת בית המשפט העליון אשר ברוח הימים ועל רקע האווירה הציבורית המתוחה, לחץ לאפשר לקיים אירוע הקפות שניות על ידי ארגון ראש יהודי בכיכר דיזינגוף".
למיטב ידיעתי, בסופו של דבר ההקפות כמובן לא התקיימו עקב פרוץ המלחמה.
טאקיטוס, ההיסטוריון של רומא העתיקה, אמר: "ככל שהחברה מושחתת יותר, כך יש בה יותר חוקים". עצם העובדה שסוגיה של תפילת כל נדרי או תפילת נעילה ביום כיפור והקפות שניות מגיעה לבית המשפט העליון היא תעודת עניות מאוד לא מרשימה לחברה הישראלית.
כעת הנושא מגיע שוב לדיון. חברת מועצת עיריית תל אביב הכריזה השבוע על "ניצחון ליברלי", בכך שעיריית תל אביב מסרבת לאפשר תפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור. "לא עוד תפילות המוניות בכיכר העיר", הכריזה חברת המועצה הדס רגולסקי.
בהמשך התראיינה הליברלית בעיני עצמה לכאן 11 והפעילה את ממטרות השנאה לכל עבר. היא ציינה שהתפילה האורתודוכסית בכיכרות היא קיצונית, רדיקלית, משיחית וגזענית, ושהמארגנים יביאו מתנחלים עם נשקים באוטובוסים.
צריך לומר ביושר שלושה דברים. אין מצווה מיוחדת להתפלל בכיכר דיזנגוף. נהפוך הוא, לכתחילה כמובן צריך להשתדל להתפלל בבית כנסת ולא ברחוב. בטח בתפילה חשובה כל כך כמו ביום כיפור. בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה אני מקווה להתפלל בבית הכנסת. שנית, רגולסקי הזאת מייצגת חלק קטן מאוד מן הציבור באופן יחסי. שלישית, גם אם זה לא מאוד חכם לדעתי, לגיטימי בעיניי שעירייה תאסור תפילות המוניות ברחוב או בכיכר. יש מאות בתי כנסת בעיר, ולכן לגיטימי לגמרי לקבוע שהתפילות יתקיימו בבתי הכנסת ולא בכיכר.
אבל כאשר קוראים את ההחלטה של העירייה עצמה, רואים עד כמה חזרנו לשישה באוקטובר. "יש לחזור למקובל זה שנים, לפיו העירייה אינה מעמידה מרחב ציבורי אינטנסיבי דוגמת כיכרות, גינות ציבוריות שוקקות וכדומה על מנת שישמש כבית כנסת... וכי המענה לקיום תפילות יום הכיפורים הוא באמצעות מאות בתי הכנסת הפזורים בעיר". המשנה למנכ"ל העירייה ממשיך וכותב כי "בהתאם לכך, כלל הבקשות לקיום תפילה בכיכרות וכדומה אינן מאושרות".
וכאן מגיע הסיפור האמיתי. "נדגיש כי בימים מיוחדים – בדגש על יום כיפור – פועלת העירייה לאפשר לקהילות המעוניינות בכך לקיים תפילות, וממילא ככל שקהילתכם סבורה שביום כיפור בית הכנסת המשמש אותה אינו מספיק עבור בני הקהילה, באפשרותכם לפנות אלינו בבקשה לקבלת היתר להעמדת מצללה / אוהל בחצר בית הכנסת או בסמיכות לו". גורם בעירייה אף הוסיף ואמר לי שהעירייה תממן את הקמת המצללות והאוהלים. מעבר לכך, העירייה תאפשר תפילות בכיכרות ובגנים ככל שהם יתקיימו בפרברים של תל אביב, כמו גן צ'רלס קלור.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהרבה יותר פשוט לאפשר תפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור מאשר להתחיל להקים אוהלים בסמיכות לבתי הכנסת השונים. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין הבדל מהותי בין כיכר דיזנגוף לבין צ'רלס קלור.
העירייה החליטה להשקיע לא מעט משאבים רק כדי לעמוד בערך המקודש של אי קיום תפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור. ניצחון ליברלי זה ודאי לא. הפקת לקחים ממאורעות שבעה באוקטובר זה כל שכן לא. בעיניי זו המחשה של פחדנות וכניעה לקיצוניים ומחרחרי ריב לשם ריב. העירייה החליטה להקים אוהלים ומצללות מתוך פחד מרגולסקי וחבריה, ובסוף קיבלה גם אוהלים ומצללות וגם את הקמפיין הדוחה של רגולסקי וחבריה.
לצערי יותר מדי אנשים מתווכחים ומתקוטטים לשם הוויכוח ולשם ההתקוטטות. לפני שבעה באוקטובר זה היה רשלנות פושעת. כעת, כשהתוצאות של אש המחלוקת נראות לנגד עינינו, ובעודנו ממתינים לראות כיצד תתפתחנה החזית האיראנית והחזית הלבנונית, זו לא רשלנות פושעת. זה מנגנון של השמדה עצמית.
אחזור לדבריו של טאקיטוס, ואמליץ ל'ראש יהודי' ולגופים נוספים שלא לפנות בנושא לבית המשפט. לא לאתגר את המדיניות שאוסרת על הפרדה מגדרית בזמן תפילה במרחב הציבורי על ידי עיריית תל אביב. שום דבר טוב לא יצא מהפיכת תפילת היום הקדוש לסלע מחלוקת משפטי וחוקי. אם תפילה בכיכר דיזנגוף נשמעת, אני משוכנע שהיא תישמע גם בבתי הכנסת. אף על פי שאפשר, לא חייבים להיכנס לתוך כל שלולית עכורה ולהתפלש בה.
גינאה לי חביבה
אני מניח שלא שמעתם על כך, אך השבוע הורה בית המשפט העליון להעניק אזרחות בהליך מדורג לאזרח גינאה שהסתנן לישראל שלא כחוק ושיש לו רקורד פלילי "מכובד". את פסק הדין כתבה השופטת דפנה ברק־ארז, ואליה הצטרפו השופטים ח'אלד כבוב ורות רונן. הרבה פעמים יש לי ביקורת על פסקי דין בענייני הסתננות והגירה, אבל פסק הדין הזה הוא באמת אחד השערורייתיים שידענו.
על מה מדובר? על אזרח גינאה שהסתנן לישראל שלא כחוק עוד ב־2008, ולאחר מכן הגיש בקשת מקלט, שנדחתה. הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. בהמשך הוצא נגדו צו גירוש. לדברי המדינה, בהמשך אף הוצאו נגדו כמה החלטות שיפוטיות אשר הורו לו לצאת מישראל בשל המסוכנות הנשקפת ממנו, והוא אף עלה פעמיים על מטוס על מנת להרחיקו מישראל. "למרות זאת, כל ההחלטות והפעולות בעניינו לא סייעו, והוא המשיך לעשות דין לעצמו ונשאר בישראל פעם אחר פעם, בניגוד להחלטות מנהליות ושיפוטיות בעניינו".
חכו, רק התחלנו.
בפברואר 2015 הוא הורשע בריבוי מקרי תקיפת בת זוג ואיומים, לצד עבירות קבלת דבר במרמה, זיוף מסמכים, היזק לרכוש, פגיעה בפרטיות ושהייה בלתי חוקית. הוא הודה והורשע ונשלח לתשעה חודשי מאסר. כשיצא מן הכלא המשיכה רשות האוכלוסין לנסות ולהרחיקו מישראל סוף סוף, אך ללא הועיל.
אם לא די בכך, בינואר 2023 עצרה אותו המשטרה שוב. הפעם בחשד לגנבה וקבלת דבר בתחבולה. התיק הועבר לפרקליטות לצורך קבלת החלטה שטרם התקבלה.
רגע, חכו. אנחנו רק באמצע. במהלך השנים גיבור סיפורנו הגיש כמה בקשות לקבלת מעמד מכוח זוגיות עם אישה ישראלית, אך בקשות אלו נדחו. חלקן בגלל היעדר מסמכים, חלקן בגלל היעדר הוכחה לקיום משק בית משותף, וחלקן עקב המסוכנות הנשקפת ממנו. רשות האוכלוסין ציינה כי "בעניינה של אחת הבקשות לקבל מעמד מכוח זוגיות, תוך כדי שהיא מתבררת על ידי רשות האוכלוסין, ולאחר שהביא לעולם את בתו עם בת זוג אחרת, הודיעו עורכי דינו כי הוא אינו מנהל חיים משותפים עם אותה מבקשת אלא עם אזרחית ישראלית אחרת, היא המבקשת הנוכחית". לאחר הולדת בתם, הגישו אותו אזרח גינאה ובת זוגו הישראלית הנוכחית את הבקשה הנדונה לאיחוד משפחות.
לאור העובדה כי האיש הסתנן לישראל שלא כחוק, סירב לציית להחלטות מנהליות ושיפוטיות, הורשע בשורת עבירות חמורות ואף ישב בכלא, הגיש בקשות מפוקפקות לקבלת מעמד מכוח זוגיות עם נשים אחרות, ונוכח העובדה שיש בעניינו תיק פלילי פתוח – רשות האוכלוסין החליטה לסרב לבקשתו לקבל מעמד.
עמדת רשות האוכלוסין אושרה על ידי בית הדין לעררים. ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה. האזרח ואשתו לא התייאשו והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת ברק־ארז יחד עם השופטים כבוב ורונן הפכו את ההחלטה, וקבעו כי "דין הערעור להתקבל... משמעות הדבר היא שבשלב זה יינתן למערער רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 ויימשך הטיפול בעניינו בהתאם לנוהל בני זוג נשואים". המשמעות המעשית היא קבלת אזרחות, באופן מדורג.
בפסק דין קצר, אשר משמיט במכוון את העובדות שלא נוחות לה, כתבה ברק־ארז כי "מסקנה זו מתחייבת בראש ובראשונה מן החשיבות והמשקל שיש לייחס לעיקרון טובת הילד – וליתר דיוק, לטובתם של שני ילדיהם הקטינים של המערערים".
לטענת ברק־ארז, רשות האוכלוסין לא שקלה כיאות את שיקול טובת הילד ואת הזכות לחיי משפחה בכללותה, "כל זאת מבלי לגרוע מכך שהיה מקום להביא בחשבון אף את השיקול של שלום הציבור".
השופטת מציינת: "איננו מקילים בחשיבותו של השיקול בדבר עבר פלילי בהחלטות בנושא מתן מעמד. עוד יש להוסיף כי סוגיית שהותו של המערער בישראל שלא כדין, תוך הפרת צווים, היא רלוונטית", אלא שלדבריה יש לאזנם "אל מול הזכויות והאינטרסים החשובים שאף הם עומדים על הפרק".
לדברי ברק־ארז, "ניתן להתרשם שמאז שחרורו ממאסר עברו שנים רבות, בהן אף התחתן והקים משפחה. הגם שכאמור אין להקל ראש בעברו הפלילי, גם אין מקום שזה יעמוד לו לרועץ לעולמי עד".
היא כמובן מתעלמת מכך שיש בעניינו תיק פלילי פתוח שעודנו ממתין להחלטה אם להגיש כתב אישום. היא לא ביקשה להמתין לעדכון הפרקליטות אם בכוונתה אכן להגיש כתב אישום. היא לא מתייחסת לתרגילים שעשה עם החלפת בנות זוג כדי לקבל מעמד, וממילא יש לתמוה מה כל זה אומר על טובת הילד ועל יציבות הקשר לאחר שיקבל את המעמד.
וכך, בהחלטה אחת, ברק־ארז הורידה לטמיון 16 שנים של פעולות בדיקה ואכיפה שניהלה רשות האוכלוסין, תיקים פליליים שניהלה נגדו פרקליטות המדינה וזמן שיפוטי יקר שהקדישו שתי ערכאות שונות לדיון ולהכרעה בערעורים שהגיש. הגישה של בית המשפט העליון מביעה זלזול בעבודה יסודית ומתמשכת של גורמי המקצוע, וחמור מזה: שוללת מהם את המוטיבציה להשקיע זמן ואנרגיה במקרה הבא של מסתנן בלתי חוקי שנוקט אלימות ופוגע בחברה. מה הטעם ומה המוטיבציה להשקיע באכיפה אם איכשהו בסופו של דבר אחרי עשור או שניים הוא יצליח לשלוף את השפן מהכובע ולקבל את מבוקשו?
לפני פחות מחודשיים פרסמתי כאן סיפור בלתי נתפס על האופן שבו אפשר לתחמן את מערכות ההגירה והאכיפה של ישראל כדי להיכנס למדינת ישראל גם בלי לעמוד בקריטריונים, ועל הדרך שבה אפשר להשתמש בשירותי הגיור הרפורמיים ולהפוך ליהודי ולזכאי חוק השבות בלי לדעת כמעט כלום על יהדות. הנקודה לא הייתה דווקא התנועה הרפורמית. ייתכן שהתרגיל שפרסמתי בהרחבה היה יכול להתרחש גם מול שירותי גיור אורתודוקסיים. אינני יודע. מה שאני כן יכול לומר הוא שיש יותר מדי סיפורים שממחישים את הכרסום המתמשך בשערים העייפים והמותשים של מדינת ישראל. אם הסיפור של האזרח העבריין מגינאה מסתיים עם תעודת אזרחות ישראלית, אפשר לקבוע בוודאות: ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים חומה.
לתגובות: gravishai@gmail.com
***