רגשות מעורבים מלווים אותי השנה בימי בין המצרים בואכה ט' באב התשפ"ד. מצד אחד – זאת אולי השנה הראשונה מאז קום המדינה, שבה אף אחד מאיתנו לא זקוק לזכר מלאכותי לחורבן.
הבתים השרופים והחרבים בקיבוצי העוטף, על כל מעשי ההרג והטבח שהתחוללו בהם, הבתים הנטושים והחרבים בצפון, הם עדות אילמת למלחמה הגדולה שעודנה ניטשת, גם בימים אלה ממש, והם גם תזכורת לבית הגדול והקדוש שעודנו חרב, ושועלים מהלכים בו. ועל כל אלה – בנינו ובנותינו הנתונים בידי עם אחר ועינינו הרואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו להושיע.
ומצד שני, וממש באותה הנשימה, נדמה לי שמאז קום המדינה, לא הייתה שנה כזאת, שבה עם ישראל ברובו הגדול, גילה כמה הוא ראוי לגאולה שלמה, ראוי למקדש ולהשראת שכינה בתוכו. את התחושות האלה ביטא השבוע מפקד אוגדת עזה הנכנס, גיבור ישראל, תא"ל ברק חירם, בדבריו בטקס חילופי המפקדים של אוגדה 99, בנאום שכדאי מאוד לחפש ולהקשיב לכל חלקיו.
וכך פתח את דבריו לאחר תיאור פלישת האויב הרצחנית ביום שמיני עצרת: "אנחנו כצבא סדיר הופתענו, ונכשלנו בהגנה על אזרחי המדינה. ומאז ועד עתה אנו משיבים מלחמה שערה במאבק על ביטחון ישראל. הפער שבין ישראל 2023 לבין ישראל 2024 הינו מעל לכל דמיון. שלוש מאות ימים במלחמה הם מניין בלתי נתפס בפני עצמו. עמידתנו האיתנה, בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן, המבקשת הכול עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבויות עברה ומעול עתידה, ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זאת תהא שעת הכושר להשמדתנו".
היו שהתקוממו על המשפטים האלה, לדוגמה: "איזה חטא נורא זה, לרצות ליהנות מהחיים ולא רק להילחם ולמות עד כלות". אבל דווקא ההתנערות הזאת מדבריו, כך נדמה לי, חידדה את הצדק הרב שבהם. ולא, זה לא עניין של "דתיים" ו"חילוניים" בלבד, זה קו שבר עמוק יותר, שאי אפשר לתחום אותו בכיפה או במטפחת בלבד. ועוד נשוב לכך.
עם הנצח מבעד לעטיפות
"אירועי השנה האחרונה טלטלו אותנו כמדינה, כחברה וכיחידים. גודל השעה והאירועים ההיסטוריים העוברים עלינו, אילצו ועודם מאלצים כל אחד ואחת מאיתנו, לברר ולבחור מיהו, מהם ערכיו, על מה הוא מוכן להישאר ולהילחם, והיכן הוא בוחר לבנות את ביתו.
"ואכן, מבעד לעטיפה שטחית של ההנאה וההוללות, עולים וצפים הערכים והאמונות העתיקים, אלו המאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח. זו התחושה הבלתי ניתנת לערעור, כי אנחנו משפחה ביולוגית אחת. אנחנו יודעים היסטורית שיש לנו עבר משותף, אנחנו מרגישים בלב שאנו רוצים להמשיך ולכתוב עתיד משותף, וכעת אנחנו בוחרים להילחם יחד, כתף אל כתף בהווה כדי לממש ייעוד זה.
"רבים רבים מהישראלים חשים כי המלחמה הזו, איננה רק מלחמת הישרדות על הקיום הפיזי. תוך כדי המלחמה בחוץ מתחולל בתוכנו מאבק עיקש לשנות מהיסוד גם את תחלואי הפנים. לעצב מחדש את היחסים בין הקבוצות השונות בעם, לשנות את השיח, לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה כיצד מקיימים כאן בית משותף לכל חלקי החברה הישראלית ולעם היהודי, בארץ ובעולם".
"מלחמת חרבות ברזל, במובן הזה, היא ההזדמנות של כולנו, להבטיח לעצמנו, ולילדינו את המדינה והחזון הציוני המשותף אליו ערגנו, התפללנו וקיווינו במשך אלפי דורות.
"במשך עשרת החודשים האחרונים, בתוך החושך הגדול של המלחמה והשכול, ראינו גם נצנוצי אורות בוהקים של החברה הישראלית היפה. ההתייצבות המרשימה למילואים, ההירתמות של העורף, ההתגייסות של יהדות התפוצות, כל אלה באו לידי ביטוי גם בתוך האוגדה, מהיום הראשון של הפלישה ועד עתה, ניצבים כוחות האוגדה בכל הגבולות, ומגינים על ארצנו. סדיר ומילואים, גברים ונשים, מכל הגוונים, הסוגים והמינים – עמדנו בכל המשימות שקיבלנו, וגם באלה שהטלנו על עצמנו".
נצנוצי האורות, החברה הישראלית היפה, ההתייצבות למילואים, ההירתמות של העורף, מסירות הגוף והנפש, ההקרבה, כל אלה ועוד הם קו השבר הערכי המתואר בדבריו. חשיפת השורש שבו אנחנו נשמה אחת, משפחה אחת; "מבעד לעטיפה שטחית של ההנאה וההוללות, עולים וצפים הערכים והאמונות העתיקים, אלו המאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח".
עוצמתה של אומה
בתוך דבריו חשף חירם גם את קו השבר הערכי האוניברסלי, בקרב אומות העולם, שחשפה המלחמה: "נוסף למוות, לשכול ולחורבן המלחמה, המלחמה הסירה בבת אחת את מרבית המסכות בעולם בו אנו חיים. לפתע, באופן ברור ביותר, ראינו מי מבין העמים סביבנו, שותף וחולק עימנו את עולם הערכים שלנו, ומי שקוע עד צוואר בשנאת ישראל קדומה ועתיקת יומין, גם אם הוא מתהדר בנוצות של קדמה, השכלה ונאורות..."
בסיום דבריו, התייחס לעוצמת האומה הנובעת מהרוח ובעיקר – מרוח נשותיה:
"עוצמתה של אומה לא נמדדת במספר הטנקים והמטוסים שלה. היא נמדדת בעוצמת הרוח שלה, ועוד יותר – בעוצמת נשותיה. אתן לוקחות חלק בחזית ובעורף, אתן הממשיכות בעיקשות בשגרת החיים, מחזיקות את הבית, מרגיעות את הילדים והשכנים, ונוסכות ביטחון בכל הסובבים אתכן. דרך ארוכה עוד לפנינו, עלינו להכריע את אויבינו, עלינו להחזיר את תושבי הגבולות ליישוביהם ועלינו להשיב את אחינו השבויים לביתם. כל עוד אתן מוכנות להמשיך ולעמוד בסבל ובקושי – אין לי ספק שאנחנו ננצח".
רבות סופר ועוד יסופר על לביאות דור הניצחון, והנה עוד הזדמנות להזכיר שבשכר נשים צדקניות נגאלו בעבר ונגאלים גם בדור הזה. הנשים הגיבורות, שמכוחן מקבלים גם לוחמי דור הניצחון הגיבורים את הכוח לנצח.
"גאט" או "פאט"?
נאומו של תא"ל חירם הזכיר לי דברים שנאמרו בשם הרבי מקוצק ושקשורים ישירות לימי בין המצרים ולחטא המרגלים העומד בבסיסם והתופס מקום מרכזי גם בפרשת דברים שאותה אנו קוראים לפני ט' באב: "שיחה מעניינת התקיימה בבית מדרשו של הרבי מקוצק, ונשאלה שאלה לפניו, למה סלח ה' לדור שחטא בעגל, אף שהיה משלוש עבירות שעליהם נאמר: 'יהרג ואל יעבור', ואילו המרגלים שנכשלו בחטא לשון־הרע, לא ויתר להם, והרי חטאם היה קל יותר?
"ענה הרבי מקוצק בשתי מילים: כאן היה 'גאט' – ושם היה 'פאט'. דור שחותר לאידיאלים, מחפש את המנהיג האלוקי – 'גאט', אפילו שיפול בחטא עבודה־זרה, הרי כשיראו לו את האמת, יבין את טעותו, ושב ורפא לו. אבל דור שחולם על הבצלים ועל השומים – אותו לא מעניינת התורה, כי דור שיודע רק את עצמו, מחפש את הנאותיו וטובותיו הגשמיות – 'פאט', הוא דור של 'וישמן ישורון', אין לו תקנה על־ידי ויכוח והוכחה, לכן במדבר הזה יפלו פגריו, ולאחריו יקום ויבנה דור חדש" (באר מגד ירחים, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, עמ' קלא).
המלחמה הזאת, חשפה כמה עם ישראל, ברובו הגדול, איננו משועבד ל"פאט" אלא מחפש ומבקש את ה"גאט", את החיבור לערכים, למסורת, לציונות, לאלוהים; וכדברי תא"ל חירם: "זו התחושה הבלתי ניתנת לערעור, כי אנחנו משפחה ביולוגית אחת. אנחנו יודעים היסטורית שיש לנו עבר משותף, אנחנו מרגישים בלב שאנו רוצים להמשיך ולכתוב עתיד משותף, וכעת אנחנו בוחרים להילחם יחד, כתף אל כתף בהווה כדי לממש ייעוד זה".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר