חלקכם אולי נחשפתם לקמפיין החדש של ׳אחים לנשק׳ שלקחו קטע מראיון, שהתקיים בתוכנית הבוקר שהגשתי וניסו באמצעותו למרק את מצפונם.
מיותר לציין שהשאלות והביקורת שהשמעתי בראיון נחתכו בעריכה מגמתית. אבל באמת שזו לא הנקודה. הנקודה היא שהם עדיין לא הבינו שזה לא יעזור להם.
בראיון, חיים ילין, ח"כ לשעבר ותושב בארי, מתאר את פעילות "אחים לנשק" בימים הראשונים לאחר הטבח.
האמת, גם אני באותם ימים ערכתי חשבון נפש והחלטתי לפתוח בדף חדש ולפרגן לארגון. ואכן היה על מה לפרגן. אחים לנשק סייעו למפונים, אספו תרומות, תמכו ונתנו.
העניין הוא, שבמקביל אליהם היו עוד רבים שפעלו והתנדבו, אך לא חשבו באותם רגעים שברירים, למתג עצמם לצרכים פוליטיים. שלא לדבר על אלה שסיכנו את חייהם בלי לקחת קרדיט.
רק לפני כשבועיים נחשפנו לסיפורו המדהים של סג"ם אביחיל ראובן מקריית מלאכי, שלא היה לו רכב אז הוא רץ שלושה עשר קילומטרים כדי להילחם. אגב גם לא היתה לו מצלמה ובטח שלא מדבקות יח"צ.
ישראל לאחר השבעה באוקטובר היתה זקוקה לנחמה והייתה תקווה שגם אחים לנשק יתעלו לגודל השעה, אך מהר מאוד נוכחנו לדעת שזה לא יקרה. הקו המפלג והמסכסך של הארגון נשאר.
זה התחיל בקמפיין ׳ממשלת המשתמטים׳ כשהם הוקיעו ציבור ענק שיצא להילחם. בגללם הורים על קברי בניהם הרגישו מבוזים ומושפלים.
זה נמשך בשיבושים בזמן מלחמה, פגיעה בסמלי שלטון ובדמוקרטיה ואיך אפשר לשכוח את ניכוס השכול לצורכי התעמולה של הארגון.
אבל מה שהכי מדהים הוא שהם ניסו לטשטש את החרפה שהובילו כאן לפני המלחמה; את הראיונות שהוציאו את דיבת הארץ רעה, את מחאת הסרבנות, את העובדה שקראו לא להתייצב למילואים. ׳אחים לנשק׳ הציגו את צה"ל כמפורק ולא כשיר וגרמו לאויבים שלנו, רגע לפני הטבח, להסיק שצה"ל חלש מתמיד.
על כך לא ביקשו סליחה ולא ביקשו מחילה. להפך, ניסו לסלף ולהלבין. ולכן, גם אם הם ימשיכו להדהד את הסרטון, שבו גם אני מופיעה, לא יצליחו להסוות את החורבן שזרעו כאן.
גם אלף קמפיינים עתירי תקציב לא יצליחו למחוק את אות הקלון מעל ראשיהם.