1.
את תשעת ימי האבלות על חורבן בית המקדש פתחתי השבוע בביקור באזור החורבן הנורא של ימינו אלה, כשהצטרפתי לסיור בקיבוץ ניר עוז, העזוב מתושביו מאז טבח ה-7 באוקטובר.
גם לאחר שגופות עשרות הנרצחים פונו לקבורה, המקום כולו אומר חורבן. בין עיי החורבות של הבתים הנטושים השרופים והפגועים, ניתן גם להבחין בטיפוח ששרר כאן עד הימים האחרונים של חג הסוכות. שרידי סוכות מקושטות מסמלות את הזמן שעמד מלכת. קירות שבורים ונקובי קליעים, מיטות ילדים מפויחות, דלת ממ"ד שנפרצה בפיצוץ, שלד ברזל שהיה פעם מקרר במטבח שהיה למאכולת אש. על קירות הבתים תמונות חטופים לצד מסרים פוליטיים זועקים, וסימונים שהותירו כוחות ההצלה והפינוי. עשרה חודשים עברו והקיבוץ שנוסד לפני כמעט 70 שנה עדיין נטוש, ללא סימן נראה לעין של פעולות שיקום שיאפשרו את תחייתו מחדש. פסוקי מגילת איכה, "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו", מהדהדים בנפש המתכווצת מכאב.
הסיפור של קיבוץ ניר עוז קשה במיוחד. גם בגלל עוצמת המכה וריבוי הנרצחים והחטופים, וגם בשל תחושת הנטישה שנצרבה בתודעת בני המקום - היחיד שאליו הגיעו כוחות צה"ל רק לאחר שאחרוני המרצחים והבוזזים שבאו על סיפוקם עזבו אותו ושבו לעזה.
במערב היישוב, סמוך לשער שנפרץ ודרכו הובלו רבים מהחטופים, יש בית שנשרף כליל ורק הממ"ד נותר ממנו. מהבית החרוך הסמוך לו נחטפו שני בני זוג באמצע שנות השמונים לחייהם. האישה כבר חזרה, הגבר עדיין בשבי. על קיר הבית החיצוני תלוי שלט דרכים. 'גוש קטיף' מכריזה הכתובת שעל השלט.
2.
כבישי האזור זכורים לי היטב משתי תקופות בחיי שבהן הרביתי לנסוע בהן. בתקופה הראשונה, בין סתיו 92' לקיץ 96', גרנו בגוש קטיף. היינו נוסעים הביתה בכביש 232 מסעד לצומת גמא, ומשם מערבה וצפונה בואכה נווה דקלים. בקיץ 93' פרצו הסכמי אוסלו, בעזה ויריחו תחילה. רב המרצחים ערפאת ואלפי אנשיו המחבלים הובאו בידי ממשלת רבין-פרס כדי לקבל לידם את השליטה על ערביי עזה. לצד בעיות הביטחון שצצו במהרה - בהתחלה זה עוד לא היו פצמ"רים ורקטות אלא יריות מכיוון חאן-יונס שחלפו בשמי היישוב – שררה עננה של דאגה גדולה לעתיד יישובי האזור, למרות שרבין עצמו לא התכוון לעקור אותם. ניסינו להזהיר את תושבי מערב הנגב שהסכנה האש"פית נוגעת גם אליהם, באמצעות שלטים שעליהם נכתב "אש"ף בעזה – הדרום בהפגזה". "לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה", לעג רבין לאזהרות כעבור שנה. את מספר אלפי ורבבות הרקטות והפצמ"רים שספגו יישובי הדרום מאז, ספק אם יש מי שיכול למנות.
התקופה השנייה הייתה קצרה יותר - תקופת המאבק בתכנית ההתנתקות מבית היוצר של אריאל שרון. בחודשים הארוכים שבין ההחלטה על הגירוש לביצועו בפועל הרבינו לפקוד את יישובי הגוש כדי להביע הזדהות ולקחת חלק במאבק להצלת מפעל ההתיישבות. זכורה במיוחד צעדת הרבבות 'לעזרת אחינו הגיבורים' שיצאה ברגל מנתיבות לגוש קטיף ונבלמה בטבעת ברזל אופיינית למשטרים טוטליטאריים, שכלאה את הצועדים בכפר מימון. בעת ביקור השבוע במתחם הנובה שבו מונצח זכרם של למעלה מ-360 נרצחים, נזכרתי שהצעדה שנעצרה הייתה אמורה לחנות כאן ביער רעים ללינת לילה, ולמחרת לצעוד עוד מספר קילומטרים ולהגיע לגוש. כישלון הצעדה בישר את כישלון המאבק האזרחי להצלת הגוש. אילו הצליחה הצעדה להגיע ליער רעים ולהמשיך לגוש קטיף, אולי ההתנתקות הייתה נמנעת, החמאס לא היה עולה לשלטון וטבח הנובה ביער רעים היה נחסך מאיתנו.
3.
בחודשי הסתיו והחורף השנה, בימי הלם הטבח ובחודשיה הראשונים של המלחמה, עשינו מאמץ גדול להימנע מטיעונים ודרישות שנויים במחלוקת. צו השעה היה גישור על הקיטוב הפנימי ושילוב הכוחות לאגרוף אחד מול האויב. שמנו בצד את הדרישה להדיח כאן ועכשיו את בכירי מערכת הביטחון, שהאסון הנורא הוא קודם כל כישלון שלהם. חיבקנו את אחינו מהעבר השני של המתרס הפוליטי וויתרנו על הדחף הטבעי לנופף בצדקתנו ולהתריס "אמרנו לכם". התאמצנו להיות חיוביים ולא לנגח, גם כשהיו מי שמיהרו לנצל את האסון כדי לתקוף בארסיות את הממשלה, את המתנחלים ואת החרדים. באווירת האחדות של אותם ימים, גם הדרישה הטבעית והמתבקשת לתקן את הטעות הנוראה של ההתנתקות ולחדש את ההתיישבות היהודית בחבל עזה נכבשה בתוך הלב או נאמרה בטונים שקטים, שלא להפר את הרמוניית האחדות.
המציאות הזאת השתנתה כעת. גם משום שחלפו חודשים רבים והגיע הזמן לנהל פה שיח פתוח, שבו כל צד אומר את אשר על לבו וניתן לנהל מחלוקת בלי להגיע למלחמת אחים. גם משום שבצד השני לא שתקו כל הזמן הזה, ויש חשש שטענות מסוימות יתקבעו בתודעה אם לא יינתן להן מענה. וגם משום ששאלות כבדות משקל עומדות על הפרק, כמו למשל האם לבצע עסקת חטופים כמעט בכל מחיר או האם ללכת לבחירות, ובטרם תתקבל הכרעה על ידי המוסמכים לכך יש צורך בדיון ציבורי. אז כן, גם אם הדבר יעורר מחלוקת, הגיע הזמן לשים על סדר היום את הדרישה לחידוש, ולו סמלי בשלב זה, של ההתיישבות היהודית בחבל עזה.
4.
חידוש ההתיישבות יהיה תיקון של עוול מוסרי נורא שחוללה מדינת ישראל – בתמיכה נלהבת של התקשורת ומערכת המשפט, בהובלת צה"ל ומשטרת ישראל ובהסכמה שבשתיקה של החברה הישראלית. על תושבי גוש קטיף נגזרו גירוש ועקירה וחורבן של מפעל חייהם, לאחר שמדינת ישראל החליטה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההגנה עליהם. מדיניות ההכלה, שאפשרה לאויב לבנות כוח צבאי כמעט ללא הפרעה והביאה עלינו את הטבח, נוסתה ונכשלה קודם לכן בגוש קטיף, כאשר ממשלת שרון נמנעה מלהביא גם לעזה את שיטת הפעולה של מבצע 'חומת מגן'. ההחלטה לסגת מעזה תחת לחץ פיגועי החמאס הפכה אותו בצדק למנצח בעיני החברה הפלשתינית, והביאה לתפיסת השלטון על ידו זמן קצר לאחר העקירה. בכך נסללה הדרך להפיכת עזה לחממת טרור שהלכה והתעצמה, עד שהטבח הנורא עם השלכותיו הקשות והבלתי נגמרות הכו בפנינו.
נטישת חבל עזה אפשרה חטיפת חיילים, אזרחים וגופות, שלא במקרה התבצעה בעזה ולא ביו"ש, שם נמצאים צה"ל ושב"כ בפריסה מבצעית ומודיעינית שלא מאפשרת את זה. נטישת חבל עזה הותירה אותנו עיוורים מבחינה מודיעינית, תלויים רק בטכנולוגיה. 1500 מחבלי נוח'בה קיבלו פקודה כמה שעות לפני ההסתערות, ולמודיעין הישראלי לא היה ביניהם ולו מרגל אחד שיזהיר בעוד מועד. גם מבחינה הרתעתית – אין כמו השתלטות על שטח והקמת התיישבות בו כדי לגבות מהעזתים מחיר כואב, שיגרום להם לחשוב שוב אם כדאי לתקוף את ישראל.
5.
19 שנים חלפו מנפילת גוש עציון בתש"ח ועד לכיבושו מחדש בששת הימים. 19 שנים חלפו מעקירת גוש קטיף ועד לשיבה לעזה בימים אלו. יש טענה שחידוש ההתיישבות כעת אינו פרקטי ואינו מקובל על העם. באשר לפרקטיקה, יש לזכור שכאשר מטה 'חומש תחילה' הניף מייד לאחר הגירוש את ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, זה גם נראה כמו חלום רחוק. והנה, הכנסת הזאת ביטלה את חוק ההתנתקות ואישרה התיישבות בחומש. גם הדרישה להקים יישוב מוכר באביתר נראתה פנטזיה והפכה למציאות. ובאשר להסכמה הלאומית, כדי שזו תושג יש צורך להעלות את הנושא לדיון. קולות בדבר הצורך להעניש את העזתים בהשתלטות על קרקע נשמעים היום לא רק על ידי נציגים של מה שהיה המחנה הכתום. הקמת ממשל צבאי בעזה אמנם אינה מקובלת על הצמרת הביטחונית, אך עד כה לא הוצע על ידם פתרון טוב יותר.
כמעט שלושה חודשים שנותרו מהיום ועד שמחת תורה הם זמן טוב להבשלת הרעיון. זה גם בערך הזמן שעבר משחרור אדמות כפר עציון בששת הימים ועד להקמתו מחדש. לא בהתגנבות יחידים ולא בפריצת מחסומים אלא בדרך ממלכתית – יש לציין את יום השנה לטבח בחידוש ולו סמלי של ההתיישבות, למשל בשטח הריק בצפון הרצועה שעליו עמדו בעבר ניסנית ואלי סיני, ושמתחתיו חפר חמאס מנהרות תקיפה לשטח ישראל.
בדרך לריפוי פצעי טבח ה-7 באוקטובר יש לרפא ולתקן גם את עוולת ההתנתקות, ולציין את יום השנה לטבח לא רק באבל ויגון אלא גם בשמחה של בניין והתחדשות.
לתגובות: eshilo777@gmail.com