'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'.
כך חותמת ההפטרה של שבת זו, שבת חזון. מסביר רש"י, כבראשונה, היינו, העמד להם שופטים כשרים. וציון במשפט תפדה מעוונותיה על ידי שיהיו בה עושי משפט, ועושי התשובה שבתוכה בצדקה, במה שמצדיקים עצמם במשפט ובצדק שבתוכה.
וברוח ימים אלה של חודש אב, למדים אנו שגם כשזוכים ל'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה', יש לזכור את דברי רבי-יוחנן במסכת בבא-מציעא [ל.], שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל ויהיו השופטים כבראשונה, כאמור בהפטרה: 'וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ'. או אז ורק אז 'ואָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה'.
כותב הרמב"ם בפירושו על המשניות, [סנהדרין א,ג [מהדורת קפח, בדפוסים הושמט רוב הקטע]] מתי יקרא לירושלים עיר הצדק - כאשר יכשיר ה' לבות בני-אדם וירבו במעשים טובים ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה יושרם לפני ביאת המשיח.
אך לא די בשובם של השופטים והיועצים לכס המשפט, התשובה השלימה היא בשיבה לעצמנו ועצמיותנו - בעלייה לארץ-ישראל ושמירת מצוותיה. כמו שמבאר בעל 'מצודת-ציון', רבי דוד ב"ר אריה לייב אלטשולר שחי במאה החמישית לאלף השישי בפראג: 'ציון בְּמִשְׁפָּט תפדה' – על ידי המשפט שיעשה בה היא תהיה פדויה. 'וְשָׁבֶיהָ בצדקה' - השיבה מן הגולה תהיה על ידי הצדקה אשר יעשו. הכל מעלים לארץ-ישראל, אך ראויים לעלות לארץ-ישראל, בעלי תורה וירא-שמים ומדקדקים במצוות, כך הוא בארחות-חיים לרב אהרון הכהן מלוניל [ח"ב סי' עג].
וכתבו אחרונים שהבאים לארץ-ישראל ומורדים ופושעים, עליהם אומר הנביא ישעיה: 'וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה' [ב,ז], וכן בהפטרה: 'כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי'. [ישעיהו א,יב]. וזכורני שפעם ראיתי ברבנו-חננאל, שפסוק זה, 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי', נאמר על החיים בגולה ובאים או מובאים ארצה באחרית ימיהם, לקבורה, במקום לחיות בה.
נמצאנו שישעיה מדגיש שתיים. חשיבות קיומה של מערכת משפט וחשיבות עליה והתיישבות בארץ-ישראל. קדם לנביא ישעיהו , משה-רבנו בפרשה. אחר שהוכיח ברמז ובעדינות את ישראל על חטאיהם, ואחר שציין בפסוק השמיני לנאומו את היעד המרכזי - ההגעה לארץ-ישראל – 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם', או אז אומר משה היעד מצריך באופן אקוטי הקמת מערכת משפט ראויה : 'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם'. וכל כך למה כי הגידול באוכלוסייה, ב"ה, אדיר, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. המשיכו לפרות ולרבות, למרות המעמסה עלי, 'ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם' וגו', אבל לשם כך צריך מערכת משפט גדולה ובאיכות גבוהה של אנשי אמת.
אגב, אין בפרשה שום איזכור ליועמ"ש יתרו חותן-משה, שכידוע אמר למשה: 'לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת'. אולי משה הגיע לבדו להבנה שלא יוכל לשאת לבדו את מריבות העם, ובלשונו: 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם'. משה כיבד את חותנו כבעל העצה, ואולי אף גרם לזרז את הוצאתה לפועל. אך הייתה זו מסקנתו של משה - הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם' – היינו, מינוי שופטים ורבים. לא בכדי נאמר 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ' ולא בקול חותנו.
יתרו יעץ, אך ודאי שלא כפה את עצתו. יתר על כן מיד אחר שיעץ את שיעץ 'וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ'. כי למעשה אין פונקציה של יועץ משפטי שעצתו גוברת על דעת המנהיג. משה-רבנו הוא הסמכות הבלעדית לבאר את התורה הזאת, לבאר את רצון ה'. וכפי שאומר משה: 'וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו'. בכל מקום שהשופטים מסתפקים כיצד לפסוק, המילה האחרונה היא של המנהיג. יועץ כשמו מייעץ ותו לא.
בשלב זה שב משה ליסוד כיבוש הארץ וישובה, אותה הזכיר בפתח דבריו כ'עשה טוב'. אך הפעם ב'סור מרע', בהזכרת חטא-המרגלים, מעשיהם וגורלם של המואסים בארץ-חמדה. הפעם אין הדגש במרגלים עצמם, ואף שליחתם לא באה מאת ה', אלא 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ' וגו'. יתר על כן, כאן, כל המרגלים אומרים שטובה הארץ ולא רק כלב ויהושע. אלא שכאן החלו להוציא 'פייקניוז' בדרך הכה מוכרת לנו, ידיעות-כזב מהולות בקורטוב אמת. 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'. בושה! רעיון מופרך מיסודו שכולו שקר וכפיות-טובה. אך הואיל ואין בו עדיין כדי החלשת רוח-העם דיה, מוסיפים המרגנים ואומרים בלשוננו, 'ישראל לא מסוגלת', 'אין מספיק חיילים', 'אין גיבוי בינלאומי', 'אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, איך האמוריים עתידים לתעתע בכם, לשלוט בכם'. כך יצא קול בכי, נהי וחולשה בכל מחנה ישראל.
אומר בעל ה'משך חכמה', לא חסו על הטרחה להיכנס לתוך הבית של כל אחד משישים ריבוא אנשים. ואכן, המרגלים האמונים עלינו שהרי גם הוכיחו שהם 'אמינים' בהביאם מפירות הארץ, המסו את לב העם, כשהם טוענים נחרצות שהאויב 'גדול ורם ממנו... וגם בני ענקים ראינו שם'. שילוב דברי בלע ושקר - שנאת ה' את עמו, כביכול, ודברי נרגון לכישלון מוחץ הצפוי במלחמת כיבוש הארץ, במטרה להחדיר בעם את הרצון להתנתק מחזון הארץ. אומרים חז"ל, זה מה שהביא לחורבן הבית ולבכי ט' באב. בשניהם היה משום ניסיון לחבל בתוכנית האלוקית, הגעת עם-ישראל לארץ-ישראל תוך קיום המצוות והקמת מערכת משפט ראויה לשמה שמרכזה בסנהדרין בלשכת הגזית שבבית המקדש.
אחר שראינו שהן נאומו של משה-רבנו והן חזון-ישעיה, פותחים בהשבת השופטים והשיבה לארץ, בתפילת העמידה הסדר הוא - תחילה ברכת-הארץ וברכת קבוץ-גלויות, ורק לאחר מכן נאמרת ברכה ובקשה להשבת השופטים כבראשונה. ואכן כך אמור להיות הסדר הטבעי של גאולת-ישראל. ואולי ישעיהו שהפך את הסדר, סבר בחזונו שיש להקדים את בעל המשקל הסגולי הגבוה יותר, שהרי בלי מערכת משפט ראויה, על כך אבדה הארץ, על עוזבם את תורתי...
כך או כך מבקשים אנו 'הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה', היינו כמשה ואהרן, ויועצייך כבתחילה, כדוד ושלמה [מדרש שוחר טוב [יח, כח]. יועצים כדוד בעלי גבורה, תורה וענוה וכשלמה בעלי חכמה, תורה ועשירות. וכלשון דוד, 'אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי' [טז,ז]. כלומר נתן לי בתורתו המצוות שהם מועצות עליונות. ' וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה', היו החכמים הגדולים שהרבו תורה ושמשו תלמידי-חכמים והגיעו לכלל עצה לדון ולהורות. כי לשון עצה ענינו משפטי התורה וחוקותיה. כמו שאומר שלמה המלך במשלי 'לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי' [א,ל]. 'וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם' [שם יב,טו]. אומר הספרי 'אין עצה אלא תורה', [סימן שכב]. יועץ היועץ שלא מתוך תורה, אין עצתו ראויה להישמע.
אי קיום מערכת משפט כרצון ה', מדמה ישעיהו לשור וחמור: 'יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן'. מסביר המלבי"ם - יש רמות שונות של היכרות. השור יודע ומכיר את בעליו על ידי עצם העובדה שהבעלים קונה אותו. לעומת זאת, לחמור אין רמה גבוהה של היכרות עם בעליו, אך על כל פנים הוא יכירהו על ידי זה שהבעלים הוא זה שנותן לו אבוס לאכול. אבל ישראל ממשיך הנביא, לא ידע! רצונו לומר, שבעת שקראתי אותם בשם ישראל לאות שהם חלקי ועבדיי הם, כי בנים גדלתי, והיה להם להכיר מיהו אביהם, בעליהם, כאותו שור.
מכל מקום, ישראל לא רצו לדעת. וגם משרוממתי אותם מכל העמים במה שקראתים עמי ונחלתי, והיה להם להכיר על כל פנים בטובה הפרטית, ברמה הנמוכה כשל חמור, ובכל זאת, לא השכילו להתבונן. אחר ארבעים שנות נידודים בהם הנהיגם משה, ידיעת ה' על ידי קיום מערכת משפט רצויה, זוהי בקשת משה מבני-ישראל ערב כניסתם לארץ. זוהי גם בקשת הנביא ישעיהו שניבא לישראל במשך כששים שנה.
פרשת דברים, תוכחה זו, נקראת תמיד סמוך לתשעה באב. מחזקת היא לב כל שומע בתקוה לתשובה שלימה של העם היושב בציון, תשובה של 'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, שיבת הסנהדרין למקומה תרתי משמע, להר הבית ולמעמדה הרם. ולשיבת כל גלויותינו במהרה לארצנו. תנאים שמילואם יקדם את ביאת הגואל והגאולה כאחד .