ארבעה דברים מילאו אותי באופטימיות השבוע, גם ובתוך ימי החורבן בהם אנו נמצאים: חורבן הישובים והקהילות בדרום ובצפון של ימינו-אנו, שנמהל עם זכרון חורבן הבית, וזכר החורבן שהחרבנו במו-ידינו לפני י"ט שנה, בימים ההם ובזמן הזה.
ארבעה אורות גדולים האירו לי מתוך החשכה הזו, ומילאו אותי בתקוה, ואני מבקשת להודות לכל אחד מהם:
האור הראשון היה אורם של המילואימניקים: אלה שיצאו השבוע מעזה, אחרי תקופת שירות נוספת, בחום הנורא של הקיץ, בתנאים-לא-תנאים, במשימות מסכנות-חיים, עם משפחות שנאלצות לעבור חופש-גדול בלי אבא, והכל תוך כדי הידיעה – שכבר אי אפשר להסתיר אותה – שהם בעצם נושאים לבדם בעול הכבד הזה, כי עשרות אלפי חיילים-לשעבר נשמטו איכשהו ממערך המילואים וצה"ל – עשרה חודשים מפרוץ המלחמה – עדין לא עושה את המאמץ הנדרש כדי להחזירם ולשתפם במאמץ המלחמתי.
המילואימניקים שיצאו מעזה אחרי שראו במו-עיניהם כמויות-ענק של סיוע הומניטארי בתוך מפקדות החמאס אליהן פרצו, ואחרי ששמעו באזניהם את הפיקוד הבכיר דוחק בממשלה לנטוש ולהפקיר את השטח עליו הם נלחמים, השטח שהם יודעים לספר עד כמה חיוני להישאר בו (והם מספרים ומספרים, ודורשים שנישאר), וכשהם יודעים שהאחים שלהם (בדרך כלל מאותן משפחות ממש) או השכנים מהבית ממול נכנסים תכף במקומם, למילואים של אוגוסט לוהט כשהילדים ללא קייטנות, לספטמבר כשהילדים פותחים שנת לימודים בלי אבא, ואוקטובר של החגים. הם יודעים שיקח זמן וכוחות נפש לחזור לשגרה, שאין לדעת כמה זמן תימשך, ולהשלים פערים, שאין לדעת אם בכלל הם ניתנים להשלמה. והנה למרות כל זאת, הם יוצאים עם רוח גדולה, עם חיוך של "עשינו זאת" ושל הודיה על הזכות, עם אהבה ענקית לעם ולמדינה, עם ידיעה ברורה ש"אנחנו מפרקים לחמאס את הצורה", ועם דרישה תקיפה להמשיך ולא להרפות, שכל המאמץ הזה לא יהיה לשווא. לפגוש את המילואימניקים הגיבורים האלה זה להתמלא בתקוה.
האור השני האיר אלי ממשפחות החטופים מפורום "תקוה", שכשמם כן הם. זכיתי לארח אותם בלשכתי: את צביקה מור, אבא של איתן (איתן אברהם בן אפרת), את טליק גוילי, אמא של רן הי"ד, את שמעון אור, דודו של אבינתן (אבינתן בן דיצה תרצה) (ואח"כ גם את דיצה עצמה), את אבישג בת דודתו של אליה כהן (אליה בן סיגלית). משפחות שחרדות לגורל יקיריהן, שמייחלות לשובם, שעוברות את הנורא מכל, ועדין – מביטות במציאות בעיניים פקוחות, ובאחריות לאומית גדולה. בעיניים פקוחות הן רואות את "העסקה" כפי שהיא, כפי שהגדיר אותה השבוע האלוף במיל.
יעקב עמידרור: "זו לא עסקת החטופים, אלא עסקת חטופים בלי האות הא.. אנחנו למעשה נדרשים לקבל החלטה מאד קשה לגבי החטופים שלא נמצאים בקבוצה הראשונה, כי מרגע שנצא או נתחיל לצאת מעזה הלחץ שלנו על החמאס יפחת, ולחזור לעזה – זה יהיה לא פשוט, כמו שלא חזרנו קודם לכן, וגם ללבנון לא חזרנו למרות שאמרנו". הן מצביעות על הכשל שבעצם ניהול המשא ומתן מול חמאס כגוף אחוד והירארכי, ומעירות בצדק, שבכך אנחנו-עצמנו משמרים את המעמד והיכולת השלטונית שלו, אותם החלטנו לפרק, והן מציבות את עתיד מדינת ישראל ואת בטחונה לפני הדאגה האישית שלהם לילדיהם החטופים (וגם בטוחות לחלוטין שזה מה שהילדים, אותם חינכו, היו דורשים מהן). לפגוש את המשפחות אצילות-הנפש האלה זה להתמלא בתקווה.
האור השלישי האיר אלי מנציגי מכינת הגליל העליון, מכינה קדם-צבאית שנאלצה לגלות ממקומה בישובים מעין ברוך וברעם עם פרוץ המלחמה, שכל ראשיה, מדריכיה, ואנשי הצוות שלה גויסו, ועם זאת לא פסקה ליום אחד מלפעול ולהתנדב, להיות חלק מהמאמץ המלחמתי, וגם לחתור לשוב צפונה מוקדם ככל הניתן. "הבנו מהר מאד, שזה הצומת בו אנחנו נדרשים לממש את העקרון עליו אנחנו מחנכים כל השנים: שאם צריך גלגל – אני גלגל" – אמר בפשטות ובנחישות ראש המכינה, עודד שטיין (שהגיע לפגישה במדים, אלא מה?), "ושעתיד הצפון תלוי גם בנו" – הוסיף, וגם סיפר איך גייסו בגיוס מוקדם חלק מתלמידי המכינה, איך הבהירו לחניכים שזה הזמן שלהם לעשות ציונות ולחזק את ישובי הצפון, ואיך התמודדו עם החשש של הורי החניכים מהמיקומים החדשים שהמכינה בחרה לעצמה: בקיבוצים עמיר ושדה נחמיה, ישובים שלא קל ואפילו די מפחיד לחיות בהם בימים אלה (שמעתי באזני את הנחיות פיקוד העורף ואמרתי לעצמי: וואו...). איזו רוח ציוניות גבוהה ואיתנה נושבת ממנהיגי המכינה הזו! המכינות הקדם צבאיות, שזכיתי לקבלן לאחריות משרדי, יהיו בע"ה עוגן מרכזי בשיקום ישובי הדרום והצפון גם יחד. זו התכנית הממשלתית, אנחנו כבר נערכים אליה, וכמה טוב לפגוש את התובנה הזו נטועה עמוק אצל מנהיגי המכינות האלה, אשר ודאי נוטעים אותה גם בלב חניכיהן. לפגוש את המחנכים המעצימים האלה זה להתמלא בתקווה.
והאור הרביעי, הפשוט לכאורה אבל דווקא בשל כך כל-כך מרשים, האיר אלי מהמפגשים שקיימתי אתמול עם ראשי הערים בצפון, אלה המתנהלים עיר תחת-איום, עיר לא מפונה, אבל מאד מתוחה, ונושאים על כתפיהם אחריות גדולה להמשך קיומם של חיי שגרה, וליכולת לעבור ברגע אחד, ובהצלחה, משגרה – לחירום. נפגשתי עם רונן מרלי, ראש עיריית נהריה, עם עמיחי בן שלוש, ראש העיר החדש עכו, ועם דודו כהן, ראש העיר החדש של טירת הכרמל – שלושתם, אגב, ילידי העיר בה הם מכהנים, ומלאים באהבת-אמת לעיר ("לוקאל-פטריוטיזם" קוראים לזה, ואפשר ממש למשש את זה).
פגשתי רצינות ואחריות, אהבה וחשיבה קדימה, זקיפות קומה לאומית, נחישות לעמוד באתגר, וידיעה ברורה של כל אחד מהם, שנצלח את המשבר הזה ושמכאן מתקדמים קדימה. אף אחד מהם לא עיוור לאיום הקיים כלפי העיר שלו, ועם זאת, אף אחד מהם לא נכנס לבהלה, ולא זועק מרה. ההפך: כולם מצאו לנכון לחזק ולהביע אמון. יותר "יחד ננצח" מזה לא יכולתי אפילו לדמיין. לפגוש מנהיגים אוהבים ויציבים כאלה, זה ממלא בתקווה.
"לא תערצון!" – זו הבקשה שביקש משה רבינו מעם ישראל, לנוכח הלך הרוח הקשה שפקד את העם בחטא המרגלים, הלך רוח של נסיגה, של אובדן אמונה ואבדן אמון, של בהלה והטחת-האשמות, של הפניית עורף לדרך. מה משמעות הבקשה הזו "לא תערצון"? רש"י מבאר: "לא תערצון – לשון שבירה, כתרגומו (לא תיתברון) ודומה לו: "בערוץ נחלים לשכון" – לשבר נחלים". לא תערצון – מבקש משה רבינו מהעם ברגעים הקשים האלה, בצומת הקריטית הזו של חטא המרגלים – אל תישברו! הוא אומר להם. כי בצמתים קשים וגורליים, העם זקוק לאנשים שלא נשברים, כאלה שיודעים לעמוד איתן, גם אם זה קשה. אלה האנשים שפגשתי השבוע: כאלה שלא נשברים, כאלה שעומדים איתן, בזקיפות קומה, עם מבט קדימה, ובעמידה האיתנה הזו שלהם, הם מבטיחים לנו שיש לכולנו יכולת לעמוד, וכשנעמוד יחד ולא נישבר – יחד גם ננצח.