בימים האחרונים בנצרים תו"ב ,ובגוש קטיף בכלל, העמיקה התחושה, שלמרות הכל אנחנו לא בסוף הדרך. בקושי באמצע, אולי בתחילתה.
"נצא בראש מורם" הכריז רבנו הרב ציון שליט"א, "כל מה שעברנו פה זה רק הגיבושון למה שעוד מחכה."
"לעצמנו אני פחות דואג", אמר לאלוף הפיקוד שבא 'להשתתף בצער' ביום הגירוש, "נתגלגל קצת, נצטמצם קצת אבל מהר מאד נצא למשימה חדשה. השאלה מה יהיה אתכם?! לאן תובילו את צה"ל? על איזה חזון תחנכו? החיילים האלה שהכשרת למשימה הנוראית, מה יישאר להם מזה?"
תמיד הרגשתי שהחיים בנצרים זה משהו מיוחד, היסטורי. היה שם איזה סוד שלא ירדתי למלוא עומקו. סוד שתורגם תדיר לאינסוף פרטים של חיי יומיום רגילים, של אנשים רגילים ללא יומרות מיוחדות, ובכל זאת היה בו משהו לא רגיל.
השנה התברר שנצרים זה לא רק ישוב. זה פרוזדור. מהלך גדול יותר מנקודה סטטית על הקרקע. והמהלך הזה מחייב - "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". זה הפרוזדור שיוביל במהרה לשליטה מחודשת בחבל עזה, אם ירצה ה', אבל זה גם הפרוזדור שחושף כוחות מופלאים של גבורה ומסירות נפש, לכידות עמוקה וקירבת א-להים. הפרוזדור שאליו נכנסנו מבחירה קולקטיבית, בעקבות אירועי שמחת תורה הקשים מנשוא.
ראשיתו של הפרוזדור בישוב מתחדש עם מרחבי דיונות להתרחבות ופיתוח, שבכורח הסכמי אוסלו הפך לסוג של יעד מבוצר. מקום שחייו מתנהלים בשני קווים מקבילים- חיצוני ופנימי. בחוץ, מסביב, יהום הסער כפי שנהג לצטט גנדי הי"ד בביקוריו. אך בפנים, בתוך הישוב ובתוך הנפש, ראשנו לא ישח.
הראש כל הזמן עובד ומחפש דרכים להתמיד באתגר הגדול של השתרשות בארץ וביסוס המקום מתוך שמחה ושלום פנימי. לא היה פשוט להתמודד בכמה חזיתות בו זמנית שכל אחת מהן היא עולם מלא של דילמות וקשיים – החזית הבטחונית, הציבורית-פוליטית, הנפשית-האישית, המשפחתית, החברתית, המשקית ועוד, והכל במידה רבה של בדידות כי רבו המקטרגים מכל מיני סיבות. אבל עצם ההתמודדות חייבה מאמץ רוחני ונפשי מיוחד, מעצים ומחשל.
המשכו של הפרוזדור מיד אחרי הגירוש בדיונים ובהתלבטויות שבסופן הפך היישוב הקטן לשניים –בני נצרים וגרעין אריאל, שניהם נאחזים ברכוש הרוחני הגדול וחולמים ויוצרים הלאה במצבים המשתנים. הלכידות הגדולה, ההחלטיות להיות חלק מהפתרון לחולי ההתנתקות, ולא חלק מהבעיה העמוקה שהיא חשפה, יחד עם ההרגל להתמודד עם קשיים מסוגים שונים הולידו יצירות חדשות. בחלוצה נפרצה הדרך להפיכת אזור שומם ומאתגר לגן פורח ומשגשג ולחיזוק משמעותי לאזור הספר החדש. באריאל זכינו לקחת חלק משמעותי מתנופת קליטה עירונית והחייאת חיי היהדות, החברה והחסד. בסייעתא דשמיא פרצנו את הדרך אל ההר הקרח והעזוב שהיום הוא שכונה רחבה ופורחת והפרוזדור על שני אגפיו הולך ומתרחב.
אחרי הגירוש נהגנו לפזם את שירה של נעמי שמר "אם בהר חצבת אבן" ולתהות מדוע היא מנחמת את החוצב לאמור "לא לשוא אחי חצבת, כי מהאבנים האלה יבנה המקדש" למה שיחשוב שהוא חצב לשוא, הרי הקים בניין חדש? אולי כי בא מישהו והרס את הבניין? על כך באה הנחמה- לא לשוא חצבת! שום דבר לא הולך לאיבוד. כל העמל והרצון הטוב, התפילות והדמעות, חדוות היצירה ותעצומות הנפש לא הולכות לאיבוד. אדרבה, זה משהו הרבה יותר גדול ממך ומהבית שלך. כי מהאבנים האלה יבנה המקדש. לא פחות.
משהו מכל זה פגשנו השנה. אל פרוזדור נצרים החדש, התנקזה כל העוצמה הלאומית והעומקים המדהימים שנחשפו בה. וגם הפרוזדור הזה הולך ומתרחב, הולך ומעמיק. זכר נצרים, היישוב שחרב, תרם תרומה ניכרת לרוח הזאת. מאות הודעות נרגשות, תמונות, סרטונים וטלפונים מלאי גאוה וסיפוק הגיעו אלינו ומילאו את הרשתות.
מי לא הצטלם ליד מנורת בית הכנסת שהוכנסה למקום? תחושת החזרה הביתה ניזונה מהזרעים שנזרעו אז בדמעה. רבים חשו שהם שבים הביתה למרות שמעולם לא היו שם קודם, כי אנחנו, תושבי גוש קטיף, היינו שם ובכל היישובים בשליחותם ובשבילם.
בנצרים שאני זוכר היה בית כנסת אחד. לפי כמות התמונות והתצ"אות שמסתובבות הגעתי למסקנה שהיו לפחות עשרה... כל אחד מצביע על נקודה מסויימת או שריד כלשהו ומוכן להישבע שזה בדיוק המקום. ואולי באמת כולם צודקים, כי המרחב כולו התקדש במסירותם וגבורתם. ומן הפרוזדור הזה התחדשה והתפשטה הכמיהה אל הטרקלין, אל ירושלים ואל הקודש.
הכותב נפצע בפיצוץ מכונית תופת בנצרים ואיבד את עינו, מתגורר כיום באריאל