בשבת פגשתי מכרה שחברה שלה יועצת זוגיות שנתקלה במקרה הבא:
בחורה רווקה הגיעה אליה ואמרה לי שהיא קיבלה הצעה על בחור מקסים, מלח הארץ חכם ולפי התמונה גם אחד שנראה ממש לטעמה. "נו", שאלה היועצת הזוגית. "אז מה העניין?".
"העניין הוא שהוא חזר מעזה בלי רגל..." אמרה הבחורה ושתקה. לאחר מכן המשיכה: "אני מתנצלת שאני בכלל מעלה את הסוגייה הזו כי אני מרגישה נורא עם עצמי. אני יודעת ומודעת לעובדה שמדובר בגיבור ישראל! באופן הפשוט ביותר שיש. ואם לא הוא ושכמותו, לא היינו כאן היום. לא הייתי כאן.
אני יודעת שמגיע לו את כל הטוב שבעולם כי הוא מסר את נפשו בשביל עם ישראל. בשבילי.
אבל אני לא בטוחה שאני מספיק גדולה ובטוחה בעצמי בשביל להתחיל את החיים עם בעל בלי רגל...אני מצטערת. אני מרגישה שזה כבד עליי...".
המכרה שלי סיפרה לי שהיא שאלה את היועצת: "נו...ומה אמרת לה?".
"אמרתי לה" אמרה היועצת: "שאני מכירה בחורות מקסימות שהיו חברות של הבחורים שלהם שהלכו לעזה ונפצעו וחזרו בלי רגל או יד ולמרות שהחברים שלהם שחררו אותם, הבחורות האלו לא היו מוכנות לוותר עליהם והם אמרו להם שהם אוהבות אותם לא בגלל מה שהם אלא בגלל מי שהם. בגלל האופי שלהם. בגלל הנחישות. בגלל הקסם. בגלל הרוח. ואת זה אף פרוטזה לא תוכל לשנות".
איך שלא נהפוך את זה, נראה שאי אפשר להתעלם מאחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים לפתחה של הציונות הדתית: עשרות רווקים סרוגים, מקסימים, מדהימים, גיבורי ישראל. שחזרו מהמלחמה פצועים בגופם ובנפשם.
חלק בלי יד. בלי רגל. חלק בלי יד ורגל. וחלק שלמים בגופם אבל נהפכו בעל כרחם לפוסט טראומטיים ולמתמודדי נפש בעקבות המראות והחוויות שנצרבו בנשמתם.
והגיבורים האלו רוצים להתחתן. צריכים להחתן. חייבים להתחתן!
שכן אין שום סיבה שבעולם שמיטב הבחורים שלנו שהקריבו את נפשם בשביל עם ישראל ייעזבו ויתבוססו לבד באתגר הגדול ביותר של חייהם.
דרוש כאן פיתרון מערכתי. יסודי. מבוסס משאבים עם מעטפת שתורכב ממיטב היועצים ואנשי המקצוע: פסיכולוגים, עוסי"ם, מטפלים פרארפואיים, מלווים, הכול, בשביל ללוות את הגיבורים הללו עד לחופה ומעבר לכך: להמשיך ולתת להם את הליווי שהם צריכים גם אחרי שהתחתנו.
כי כשחושבים על זה: אז שום דבר באמת שנעשה כחברה, לא יוכל להחזיר למדהימים האלו ולו פרומיל מהקורבן הגדול שהקריבו למעננו. שום דבר.
אז בואו נתחיל לפחות ממשהו קטן. קטן אבל גדול.