"בכיתי כמו חיה פצועה: יהונתן היה משהו מיוחד"

כשנודע לי על הרצח של יהונתן צנחתי אל הארץ, איבדתי תחושה ברגליים. אשתי, שלמזלי הייתה לצידי, החזיקה אותי כשבכיתי כמו חיה פצועה.

כשאמרתי לה שזה דויטש, היא הצטרפה אליי בדמעות - רק לפני שלושה שבועות אירחנו אותו לשבת אצלנו בבית, שבת של שיחות נפש והתרוממות רוח.

היה ביהונתן משהו מיוחד, ואני לא אומר את זה כי הוא איננו. בצאת אותה השבת דיברנו עליו, אני ואשתי, על זה שהוא באמת משהו מיוחד.

התלבטתי אם להמשיך לבארי, גרעין מתנדבים צעירים המתין שם לשיחה איתי. תיארתי לעצמי שיהונתן היה מעדיף שאדבר איתם ציונות במקום להתייפח אז אספתי את עצמי אל הקיבוץ העזוב וכשפתחתי את הפה התחלתי לבכות, שוב. סיפרתי להם על יהונתן ועל מי שהוא היה בשבילי - יהונתן היה התקוווה.

אשתי המתינה לי בבית כשחזרתי, עיניה נפוחות מבכי - יהונתן הצליח לגעת בה כל כך עמוק באותה השבת וזה מעיד עליו.

"אף פעם לא ראיתי אותך ככה" היא אמרה, וצדק בדבריה - להשתטח על הארץ ולרעוד מכעס ומבכי זה לא אני, יהיה האובדן אשר יהיה.

מצאתי את עצמי מסביר לה שלאבד את יהונתן זה משהו אחר, זה לא בכי על מה שהיה אלא על מה שיכול היה להיות - על מי שיהונתן יכול היה להיות.

אני פוגש מאות צעירים בכל שבוע. מאות. יהונתן באמת היה משהו מיוחד, ואני כותב את כדי שנתאבל עליו יחד - עם ישראל איבד היום את אחד מבניו הטובים ביותר, מי שאני סמוך ובטוח שהיה הופך את העתיד שלנו לטוב יותר.

הכרנו לפני קצת יותר משנה, הארץ רעשה וגעשה ואז פנה אליי נבו, חבר בצוות של דויטש בסיירת מגלן.

נבו מיקה וטל הגיעו עם חלום - להוכיח שהביחד אפשרי, לאחות את הקרעים ולברר את המכנה המשותף העמוק שלנו. הרעיון היה שבתות משותפות - דתיים, מסורתיים וחילונים. מכל הארץ וכל קשת הדעות הציונית. ועוד דבר, כולם בשירות הצבאי.

אחת לחודש התכנסו בנגב צעירים וצעירות שהקדישו את החופשה הקצרה שלהם לעתיד העם והארץ - הם משלמים על הקייטרינג מכיסם ומוכנים להסתפק במעט מאוד בכדי שזה יקרה. הרעיון היה (ועדיין) להוכיח שזה אפשרי - לא לדבר אלא אלא לעשות, בזמן שכולם התווכחו בחוץ מתרחשים שם חיבורים מופלאים, ומכל שבת שכזאת כולם יצאו עם תקווה.

'תקוותנו' - זה השם שאימצנו לפעילות הזאת. יהונתן דויטש הפך מהר מאוד לאחד מהמובילים של כל הדבר הזה, והכל בצניעות - מתנדב ראשון לכל משימה, מתעמק בפרטים הקטנים ונכון לחלומות גדולים. היו ליהונתן חלומות גדולים.

אחד שיוצא מעזה ובמקום לנצל את הזמן בכדי לנוח בבית מרים את השבת ומביא אליה כמה שיותר צעירים. לאחר השבעה באוקטובר המשימה התעדכנה - משתחררים מהשירות הצבאי ומקימים גרעינים של חיי מופת - משבתות משותפות לחיים משותפים בהם מתגייסים למשימה לאומית.

כולנו עסוקים בנגב המערבי ויהונתן בא אליי ואמר שהוא יהיה הגרעין הצפוני של 'תקוותנו'. יחד עם אמונה כמובן, ארוסתו עליה דיבר בעיניים נוצצות ולחיים סמוקות. הוא כל כך חיכה לחתונה איתה, ואני כל כך רציתי להיות שם. לשאוב כוחות מעצם הידיעה שזוג כזה מקים בית בישראל של העת הזאת.

הוא גם ביקש להגיע איתה לשבת אצלנו בעדי נגב וכבר חיכינו להם, הזמן אצלנו הותיר בו חותם והוא רצה שאמונה תחווה איתו את זה. התלהב מזה שהילדים נחשפים לחיי התנדבות בשלב מוקדם של חייהם. בשבוע שעבר שוחחנו על לימודים, וניסיתי לשאול מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול.

רק ערכים הניעו אותו והוא רצה תואר שיאפשר לו להבין את הסיפור של ישראל טוב יותר וגם יאפשר לו להשקיע את זמנו בעם ישראל. כבר שרטטנו מסלול שגרם לי להתפלא על הדמות הזאת שכאילו נפלה כאן מהתנ"ך.

נפלה כאן ומילאה אותי תקווה - יהונתן היה התקווה. צעירים שכמותו הם מה שעוזר לי לאחוז בטוב בתוך כל הסערה, הם שגורמים לי להאמין. יהונתן היה מהמובחרים ביותר ועכשיו הוא איננו - אמרתי לאשתי שתמונת העתיד שלי נסדקה. שזאת הטלטלה הגדולה - זה אבדן לאומי עוד לפני שהוא אישי.

וזה גם הכי אישי, כי יהונתן היה אחד שפשוט נכנס ללב. חיוך תמידי, נתינה אינסופית, עיניים טובות ויכולת לקחת עד הסוף ובשיא הרצינות כל אתגר. הבית שלי עדיין מלא בו. הלב שלי תמיד יהיה מלא בו. הלב שלי ישאר שבור לנצח.

ותמיד תמיד תשאר לי עבודה - להוסיף מהאור שכבה, להגשים מעט מן החלומות בהם שיתף אותי.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה?

יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן.

נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד