בכל קיץ, אחרי תשעה באב, מתחיל מרוץ החימוש, כלומר הקניות, ההתארגנויות, האריזות וההעמסה על הרכבים. היכון־הכן־צא לחופשה המשפחתית השנתית. ה־waze של רוב הרכבים יצייר מסלול לכיוון אחד: צפון. איפה בדיוק כל משפחה תבלה? אלה כבר רק הפרטים.
מי שרוצה להכיר את יישובי הצפון יכול פשוט להיות זבוב בשיחת אחרי התפילה בעונה הזאת של השנה. ידעתם שאנשים גרים בכמון, ושלא מדובר רק בתבלין? שכלנית היא יישוב ולא רק פרח, שמחניים הוא לא רק משחק ודישון הוא לא רק סוג של אנטילופה?
בכל קיץ, ממש במתאם מושלם לטמפרטורות העולות, הולכות הטרמפיאדות ומתמלאות בנערים ונערות שטרם הוציאו רישיון נהיגה, והם מושיטים יד וממתינים בסבלנות רבה לקצה של מושב ריק, שייקח אותם ליעד הבא שלהם סביב הכינרת או הגולן. האתרים סמוכי המים פקוקים עד אפס מקום וההליכה מהחנייה ועד למעיין עצמו הופכת בעצמה למסלול הליכה אתגרי. כל זה קורה בכל שנה. כלומר, בכל שנה שאין בה מלחמה.
לפני 18 שנים, בתום מלחמת לבנון השנייה, החלטנו, זוג צעיר עם שלושה ילדים יחד עם זוג חברים וילדיהם, שאנחנו עולים לגליל ויהי מה. החלטנו שנעשה לילה בחורשת טל למרות שהקרקע עוד לא הרגישה כל כך יציבה. הצפון היה שקט ושומם. התותחים כבר נדמו אבל ההדים שלהם עוד היו באוויר. אזור הגליל היה מוכתם בכתמים שחורים של שרפות, וצער עוד הדהד בכל נים בגוף. אבל רצנו לחבק את הצפון. התגעגענו. רצינו להגיד לו ולאנשים שגרים בו שאנחנו לא שוכחים אותם גם בימים הקשים שלהם. שהצפון הוא לא רק המפלט שלנו בימים לוהטים של קיץ שפלתי דביק. שאנחנו באים מאהבה.
הקיץ הנוכחי כמובן מורכב יותר. הצפון עדיין בוער. יש יישובים מפונים ויש את אלה שלא פינו אותם והכטב"מים לא תמיד יודעים את ההבדל. משפחות ישראליות רבות החליטו לדלג על הנופש השנתי לרגל המדינה מקוצצת השטח, והביקוש הרב באזורים ה"בטוחים" רק גרם לעליית מחירים מאתגרת, כאילו חסרות לנו צרות. אבל יש משפחות שכן מתכוונות לעלות צפונה, בזהירות. גם אנחנו מתכוונים לעלות, הפעם לרמת הגולן (נראה איך תיראה המדינה עד אז ומה יתרחש בין הרגעים שבהם נכתבות השורות האלה ועד הזמן שבו תחזיקו את העיתון ביד). אנחנו בהקשבה לחדשות, מקווים שברגע האמת לא ניאלץ לבטל. אומנם התמונות מנחלי האזור מעציבות, אבל אנחנו יודעים שהטבע יודע להשתקם משריפות ואנחנו מתגעגעים לצפון ורוצים ללחוש לאדמה ולאנשים שלא שכחנו, ושאנחנו מחכים שהשלום (האמיתי הפעם) יחזור לקדמותו. והלוואי שבקרוב נזכה לראות זקנים וזקנות יושבים על גדת הבניאס עם אבטיח, ואיש נפנפו בידו וממנגל לכל משפחתו.
רבי עקיבא של הגליל
אז יש כאלה שזו החופשה השנתית שלהם ויש כאלה שהצפון הוא המילואים שלהם ויש כאלה שהאזור הוא, ובכן, מרכז החיים שלהם. וכשאנחנו בוחרים אם לעלות או לא לעלות צפונה, הם לא כל כך יכולים לבחור. אבל רגע, זה לא נגמר פה.
מדהים ככל שזה יישמע, בימים אלה מוקמת בגליל אוניברסיטה. כן, מה שקראתם. כבר כתבתי בשבוע שעבר על הפאנלים שבהם למדתי רבות מהמשתתפים, אבל הכנס השנתי של קרן קהילות, גוף שמאגד את הגרעינים התורניים, הגיע אחרי הדד־ליין, ולכן לא הספקתי לספר עליו כאן. בכנס ההוא שוחחתי, בין השאר, עם מיכל רייקין מהיישוב קדמת צבי, שחוץ מהעובדה שהיא אמא לכמה מילואימניקים, היא גם יושבת ראש חבר הנאמנים של מכללת תל חי ויושבת ראש קרנות צפון.
מיכל נמצאת עמוק מאוד באתגרי הצפון ועובדת כבר היום על שיקומו. כשהיא סיפרה על הקמת האוניברסיטה, איבדתי את הקשב וצללתי לכמה שניות אל עולם אחר. היה נדמה לי שאני צופה ברבי עקיבא שרואה טילים וצוחק, רואה פגיעות ישירות ודרכים שוממות ויודע שזה רק שלב בדרך. מיכל לא הסתפקה באוניברסיטה. היא הכריזה שמבחינתה הגליל לא יחזור להיות מה שהוא היה, כי השישה באוקטובר זו מטרה קטנה מדי. היא רוצה שהמלחמה הזאת תגרום לתנופת הפיתוח שהאזור חיכה לה שנים רבות. ועם הנחישות שלה, יש סיכוי שזה יקרה.
קצת שפשפתי את האוזניים. בתקשורת מדברים כל הזמן על ההרס ועל אלה שלא יחזרו הביתה. כולנו עסוקים במשפחות החזקות כלכלית שמתחילות כבר לבנות לעצמן הווה ועתיד במקום אחר בארץ. איש לא מדבר על תנופה, איך אפשר לראות שיקום לפני שהוכרז על תום ההרס? אז מיכל מדברת והיא לא היחידה, מתברר. ואיך עושים את זה? מכריזים על ההתיישבות בצפון כאתגר לאומי. ומי יתגייס לאתגר הזה? ניחשתם נכון. אתם, או הילדים שלכם או בני הדודים. מיכל, אישה שלא בדיוק משתייכת למגזר הציוני־דתי ומרבית חבריה, לדבריה, לא היו מבינים מה היא עשתה שם בכנס בין נשים מכוסות ראש לגברים חבושי כיפה, אמרה בפה מלא שהיא צריכה את הציונות הדתית בפרויקט הזה, והיא גם סומכת על האנשים האלה ויודעת שהם יגיעו. ואתם יודעים מה, היא צודקת.
הייתי רוצה מאוד שכנסים עם קריאות להתיישבות יתקיימו לא רק בתוך התנועות המיישבות הדתיות והחילוניות, אלא בקרב הקהל הרחב. דמיינו כנס כזה בגני התערוכה, בכפר המכביה, בהיכל נוקיה, אולי באוניברסיטאות בתל אביב, בירושלים ובחיפה. הלוואי שגם שם יתחילו לדבר על אידיאלים לאומיים ואולי אפילו יתחילו לפעול. אבל עד שזה יקרה, מי שנוטל את המושכות הן התנועות המשימתיות מכל הגוונים והזרמים הישראליים. וזה מדהים, כי אצל ראשי הקהילות המשימתיות אף אחד לא מחכה לאיראן או לחיזבאללה. אף אחד לא מחכה לשריקת הסיום או לבקרת נזקים. כבר מדברים על היום שאחרי ועל איך עושים את זה נכון.
אז איך עושים את זה נכון? אחרי שנים רבות של עשייה ולמידה תוך כדי תנועה, כל מי שמבקש לשקם את הצפון רוצה לעשות את זה ביחד. היחד הזה הוא בשני מעגלים: גם שיתוף של כל התנועות המשימתיות מכל קצות הקשת הישראלית, כדי לא לתפוס זה לזה את המקום, לא לריב על משאבים ולא לבזבז כוחות, אלא לבנות יחד חזון משותף, לצאת ממנו ואיתו לדרך. והיחד השני, ההכרחי, הוא לפעול עם תושבי המקום עצמם. לא לדלג מעליהם, לא לבוא מעל הראש שלהם, אלא לפעול מתוך ענווה ולמידה. ארגון מקו"ם, ארגון הגג שמאגד קהילות משימתיות, כבר יוצא לדרך עם המשימה הזאת. נראה לי שאין גאולה גדולה מזו, ולא רק לצפון.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***