הקרב על האולפן

שבוע לאחר תחילת התמרון הקרקעי בעזה, קיבל העיתונאי ורס"מ במילואים עודד הרוש הודעה מהצבא.

"השליש כתב לי: הרוש, מה המצב? תגיד, ההצעה שלך להיכנס איתנו לעזה עדיין בתוקף? אמרתי: ברור, מה שצריך. השעה הייתה שמונה בבוקר והוא אומר לי: יש מצב שבשלוש אתה נכנס איתנו לג'באליה? אמרתי לו: אחי, לא הייתי על טנק מצוק איתן. אין איזה אל"ל (אימון לפני לחימה)? הוא ענה: אין, אחי. אתה בא או לא?! מיד עליתי על מדים, חיבקתי את אשתי והילדים וכמה בכיתי.

הרגשתי שאני כאילו נפרד מהם. הרגשתי שבימים האלה נכתבת ההיסטוריה ואני צריך להחליט באיזה צד אני. הרגשתי שהערכים שלי עומדים למבחן. האם אני בוחר להישאר בבית או הולך עד הסוף, כולל במחיר של הקרבת חיים. הרי על זה חונכתי, ועל זה אני מחנך את הילדים שלי ועכשיו הדיבורים שלי עומדים למבחן", הוא משחזר את רגעי הפרידה מיקיריו לקראת היציאה לקרב. "ביציאה מדימונה, ברמזור, עצרתי בשול הדרך ובכיתי כמו תינוק. שחררתי את זה. אמרתי לריבונו של עולם: אני שליח שלך, עשה בי כחוכמתך. בשלוש בצהריים כבר הייתי עם השיירה בג'באליה".

מתוך אותה תחושת שליחות יצא הרוש למלחמה בעזה, אבל כמה שבועות אחר כך הוא נדהם לגלות פער בלתי נתפס בין החוויה המרוממת שהוא וחבריו הלוחמים חוו בתוככי עזה ובין המתרחש באולפני החדשות הממוזגים. "בתוך עזה אתה בלי הפלאפון. לא יודע מה קורה בחוץ. אתה בטוח שלא מפסיקים לדבר עליך ועל הניצחונות שלך. ואז יום אחד נפצעתי תוך כדי התקפה בח'אן יונס. התפוצצו לי כדורי מאג על הפנים", הוא מספר. "בהתחלה לא הרגשתי כלום, אבל המג"ד ראה שיורד לי דם מהעין והודיע: הרוש, אנחנו צריכים לראות רופא. פינו אותי בשבת לסורוקה. בצאת השבת הדלקתי את הפלאפון בבית החולים וראיתי שהכותרת באתרי החדשות היא על עילת הסבירות. הסתכלתי שוב. חשבתי שבטח הטלפון שלי תקול. עשיתי איזה ריפרוש כזה. הייתי בהלם. מה שכן נכתב על עזה היה כל כך מייאש. לא הבנתי איך הכותרות לא מדברות על ההצלחות המטורפות שלנו שם. לא הצלחתי לקלוט את הפער הזה. זה הטריף אותי. התקשרתי לעיתונאית 'כאן' איילה חסון, וביקשתי ממנה לבוא לאולפן ולהביא את הקולות מהשטח".

למה כל כך בער לך לדבר?

"אתה עמוק בעזה וכל יום קוצר הצלחות אדירות, כל יום חושף פירים, אתה הורס בתי מחבלים, מפרק את חמאס - כל יום ובכל הכוח. ואז אתה יוצא ואתה רואה שבכלל לא מדברים על זה. והכול רק נהי, תבהלה וייאוש. חשבתי לעצמי שיש פה עם שלא שומע מה קורה שם באמת, לא מודע להצלחות. אז התראיינתי וכשחזרתי לח'אן יונס, פתאום הרבה חיילים מגבעתי, מהנדסה, מהפלוגה, אומרים לי: הרוש, אתה חייב לעשות עוד כאלה. אתה חייב להביא את הקולות האלה לעם. זה נתן גם לנו כוח להסתער. מאז החלטתי שבכל יציאה שלי אני אשתדל לדבר, אכתוב על זה, אתראיין. אני יוצא ליומיים, יום אחד אקדיש לזה ויום אחד אהיה עם המשפחה. וככה באמת היה במשך תשעה חודשים, עד היציאה האחרונה שלי מרפיח בחודש האחרון".

הרגשת שזה משפיע?

"מאוד. אחרי הריאיון אצל איילה חסון התקשרה אליי ניצולת שואה בת 83 ואמרה שמה־7 באוקטובר כל טראומת השואה חזרה אליה, עד הריאיון. 'בריאיון איתך נזכרתי שיש לנו צבא חזק וחיילים גיבורים ואנחנו ננצח'. זה הבהיר לי כמה העם צמא לדיבורים האלה וכמה זה מגיע לו", הוא אומר. "הנתק הזה בין מה שקורה באמת למה שמתווך לעם שובר שיאים. ברפיח מצא כוח שלנו באחד הבתים ארוחה שהייתה עדיין חמה ואפודים וקלצ'ניקובים ומכשירי קשר זרוקים על הרצפה. המחבלים שהיו שם לא רצו להתעמת איתנו. הם שמעו את רעש הזחלים של צה"ל וברחו. זה האויב. למה לא לדבר על זה?!" הוא מתקשה להבין.

"לפחות שאנחנו נדבר על ההצלחות שלנו. ברפיח מ"פ נוח'בה יצא אלינו עם הידיים למעלה. למה זה לא פותח מהדורות? אני חושב שהתקשורת לא באמת מבינה מה זה עושה למילואימניק שיוצא מעזה לכמה ימי ריענון ושומע את השיח שמתנהל כאן. מהחזית הם חוזרים הביתה לקבל כוחות ונחלשים. זה אובדן הדעת", הוא מזדעק. "מההתחלה הבנתי כמה התקשורת היא חזית לא פחות קשה ולא פחות חשובה מעזה או מלהיות מפקד טנק. אני רואה בתפקיד שלי בתקשורת שליחות לא פחות גדולה מהיותי לוחם, בלהיות פה לחיילים, לספר את הסיפור כפי שהוא ולהביא רוח גדולה לעם".

"לא אומרים חור על ארץ ישראל"

עודד הרוש (37), כותב ומגיש בכאן 11 ובערוץ הידברות וסמנכ"ל בעמותת דרך עמ"י - מרכזים לזהות יהודית על שם עמנואל מורנו, נולד וגדל בדימונה. אביו, שנולד בדימונה להורים שעלו ממרוקו, היה סגן מנהל בנק דיסקונט בדימונה, ואימו, ילידת מרוקו שעלתה כילדה לארץ, עבדה כגננת. "ההורים שלי הם דור שני בארץ", הוא מציין. "מצד אבא הם ממש המייסדים של דימונה. סבא שלי היה מהמקימים של מפעלי ים המלח ועבד בעבודת כפיים, אבל אף פעם לא הייתה איזו תחושה שחסר משהו", הוא מציין.

"סבתא מצד אמא הייתה בת 24 כשהתאלמנה במרוקו. סבא שלי עד היום קבור שם. סיפור שמאוד מלווה אותי", הוא אומר וקולו רועד. "מחשבה שמישהו שהוא בשר מבשרי, מהשושלת הקרובה שלי, לא זכה לעלות לארץ. זו הבנה שלא מדובר באיזה סיפור היסטורי רחוק, אלא בסבא שלי. לפני שבע שנים נסענו למרוקו והייתי בקבר שלו. בכיתי שם כמו ילד. כאילו עכשיו הודיעו לי שהוא נפטר. אחר כך ניסיתי לחשוב למה בכיתי ככה והבנתי שבכיתי עליו, על זה שהוא דור אחרון לאלפיים שנות גלות שלא זכה לעלות לארץ. בכיתי על ההחמצה. אנחנו זכינו", הוא אומר בהתרגשות, ומספר כיצד הזיכרון האישי של סבו מלווה אותו בכל פרק בחייו, גם בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל האחרון, כשלחם ברפיח. "התבאסתי שבערב יום הזיכרון אני בעזה ולא עולה לקברים של החברים שלי שנפלו. מצד שני, עלה בי הזיכרון של סבא שלי שקבור במרוקו ואני, הנכד שלו, חייל בצבא ההגנה לישראל. הקלטתי לחברים בפלוגה הודעה בקשר ודיברתי על הזכות שיש לנו ללבוש מדים ולהגן על הארץ, מה שסבא שלי במרוקו היה יכול רק לחלום עליו. אמרתי להם: אנחנו נרכין ראש על חברינו שנפלו, אבל נזקוף קומה ונילחם במלוא העוצמה. אני ואתם זכינו".

סבתו עלתה ארצה כאלמנה צעירה יחד עם ילדיה הקטנים והגיעה הישר לדימונה. "הם רצו במקור להיות בחיפה, כדי להיות קרובים לאחותה, ואמרו להם: אל תדאגו, דימונה זה קרוב לחיפה. כשהם הגיעו לדימונה, אמא שלי מספרת שהיא שאלה בתור ילדה: מה זה החור הזה? וזאת הפעם היחידה שהיא זוכרת את סבא שלה, שמואל חיון ז"ל, ממש גוער בה ואומר: לא אומרים חור על ארץ ישראל! ככה הם הגיעו לדימונה. אומנם כביכול לא מבחירה, אבל מרגע שהם כאן, זאת ארץ ישראל וזה הבית", הוא מספר. "הם חיו כל המשפחה המורחבת בשני בלוקים. כל הדלתות פתוחות, אווירת ילדות מדהימה, בריאות נפשית, אחווה, חיבור. ולתוך הדבר הזה אני נולדתי", הוא אומר נלהב. "אני לא רוצה לומר חמולה, כי יש את התדמית הזאת על הפריפריה, אבל הייתה כאן ממש אווירה משפחתית חמה, מלוכדת ופתוחה. הייתה לי ילדות מדהימה".

כיום הרוש נשוי לעידית, מטפלת באומנויות, ולהם ארבעה ילדים. את ביתם הם קבעו בדימונה. "אני מאוד אוהב את הנגב. כשלמדתי במכון מאיר הכרתי את הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, וכששאלתי אותו אם הוא מוכן להעביר שיעור בדימונה הוא ענה לי: ברור, דימונה היא מהערים הטבעיות, יש כאן טבע בריא. ואני לגמרי מסכים עם ההגדרה הזאת. אשתי ואני בחרנו לגדל את הילדים שלנו כאן בדימונה. אני אוהב את העיר הזאת אהבת נפש. אני אוהב את הבריאות הנפשית שיש כאן, אני אוהב את המגוון שיש בעיר הזאת, אני אוהב את הנופים ואת המרחבים. אנחנו גרים מול ההרים".

אבל כעיתונאי שרוב עיסוקו במרכז הארץ יש לזה מחיר.

"נכון. בסוף כל דבר הכי קטן שאני רוצה, אם זה להתראיין ואם זו פגישת עבודה - זה לחרוש את הארץ. אני כל היום על הציר דימונה-ירושלים, דימונה-תל אביב. כשאני אומר לאשתי שסיימתי לעבוד זה אומר שרק בעוד שעתיים וחצי אני אהיה בבית. אז יש לזה מחירים, אבל זה מחירי ארץ ישראל ואני אוהב את המחיר הזה", הוא מחייך. "אני גם חושב שמדינת ישראל, אם היא רוצה שאנשים לא יעזבו את הנגב, צריכה לראות איך היא משקיעה יותר בלהפוך את הנגב כולו לאבן שואבת", הוא מחדד. "מבחינתי השאלה היא בסוף לאיזה בית אני חוזר. זה מה שמנחה אותי ואת אשתי. למרחבים העצומים שיש לילדים, לקהילה המדהימה, למגוון האנושי של עם ישראל שיש פה, לשלווה הטבעית, לבית היפהפה שבנינו מול ההרים. נכון, המחיר שאני משלם הוא בנסיעות ובקילומטרז', אבל תראי לאן אני חוזר. הלוואי שמדינת ישראל תשקיע יותר בחבל הארץ הנפלא הזה, שהוא שני שלישים ממדינת ישראל והוא ברובו שומם. שהיא תבין שיש חיים מעבר לגדרה-חדרה".

בתיכון למד בבית הספר הממלכתי־דתי המקומי. "תמיד נמשכתי לתחומים היותר חברתיים. הייתי יושב ראש מועצת הנוער העירונית. בכיתה י"ב חבר שלי, תום פרץ, הבן של הרב רפי פרץ, הציע לי לבוא ללמוד במכינת עצמונה. השנה הייתה 2004. כשהגיע זמן הלימוד הייתה ההתנתקות וגירשו אותם מעצמונה, אני לא הבנתי לאן זה הולך והחלטתי להתגייס". בצה"ל שירת כמפקד טנק בחטיבה 401 בחיל השריון, והשתתף במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן. "במלחמת לבנון השנייה איבדתי את המ"פ שלי, שי ברנשטיין, וגם את המ"פ של הפלוגה המקבילה, בניה ריין".

כשהשתחרר מהצבא שימש שליח של הסוכנות היהודית בניו ג'רזי. עם חזרתו ארצה פנה לשנת לימודים במכון מאיר. "היה חשוב לי להעמיק שורשים. לצד לימוד הגמרא נחשפתי שם לשיעורים באמונה, במוסר, במידות. הכרתי שם את הרב אלישע וישליצקי, שמרנו על קשר עד יום פטירתו". את הרעיון של לימוד אמונה ומוסר הביא הרוש לדימונה, וב־2010 הקים יחד עם הרב אורן בן דוד את עמותת 'רוח במדבר', שאותה הוא מנהל עד היום. העמותה מפעילה בית מדרש לצעירים המשלב לימוד הגות יהודית לצד בית לתרבות ויצירה יהודית. "בית המדרש פועל עד היום בעיר ומגשים את החזון הזה של יהדות, הגות ואמונה ומלגות לסטודנטים וגם הופעות ברוח יהודית".

הנושא של תרבות יהודית קרוב לליבך.

"אני רואה בתרבות יהודית חלק מסימני הגאולה. כי כשאתה בהישרדות, שזה מה שקרה לעם היהודי בגלות, התרבות היא שולית, היא בגדר מותרות. היו תקופות כמו תור הזהב, אבל עצם זה שהן ידועות כתקופות כאלה סימן שהן היו נדירות. בגלות בעיקר התעסקו בדל"ת אמות של הלכה ושמירת הגחלת של העם היהודי. ופה, בארץ ישראל, כמו שהרב קוק נאם בפתיחת בית הספר בצלאל, אפשר להתחיל לעלות קומה לכיוון הרוח, התרבות והיצירה", הוא מתאר את המהפכה המתחוללת. "התרבות היהודית היום, באומנות, ספרות, יצירה ותראי אפילו את הפלייליסט בגלגלצ, הופכת להיות יותר ויותר יהודית ויותר נוגעת לקשר שבין האדם לבוראו, ובעיניי זו ממש התגשמות דברי הנביאים וחלק מהגאולה. גם בתפקידי בתקשורת אני משתדל לחבר בין הדברים ולהביא לכאן 11 ולערוץ 'הידברות' תכנים שמשלבים יהדות, מוסר וחברה ולהראות איך הכול הולך יחד. יהדות זה משהו שצריך לצאת מתוך בית המדרש ולנכוח בכל ממדי החיים. בכל דרכיך דעהו".

בשנים האחרונות הוא מכהן גם כסמנכ"ל בעמותת דרך עמ"י, מרכזים לזהות יהודית על שם עמנואל מורנו הי"ד. "דרך עמ"י אלו ראשי התיבות עמנואל־יהודה והעמותה עד היום נושאת את שמו ומקדמת את חזונו: חיבור של ספרא וסייפא, ציונות עם יהדות".

הרוש מפרט מהי פעילות העמותה: "יש לנו 16 מרכזים ברחבי הארץ עם 1,500 סטודנטים שמגיעים מדי שבוע לאחד מהמרכזים שלנו, ושם הם מעמיקים את הזהות היהודית ובונים את הקומה הבאה בעם ישראל. אחרי ה־7 באוקטובר ירד האסימון שהכרת השורשים שלנו, הזהות היהודית, היא מה שתבנה את העתיד שלנו בארץ הזאת", הוא מצביע על לב העניין. "במלחמה הייתי בעשרות בתים בג'באליה, בח'אן יונס, ברפיח. ישנתי בערך בארבעים בתים של מחבלים, זה יכול להיות פעילי אונר"א, זה יכול להיות פעילי ג'יהאד, פעילי חמאס או כאלה שמכונים בלתי מעורבים. לא ראיתי בית אחד, אחד, בלי תמונה בחזית הבית של ירושלים או מסגד אל־אקצא. אמרתי לחברים שלי בפלוגה: תראו אותם, להם יש סבלנות, כי הם יודעים בדיוק על מה הם נלחמים. הלוואי עלינו כזאת בהירות בדרך", הוא מפטיר בכאב. "אנחנו נתנו למלחמה הזאת את השם המצ'וקמק 'חרבות ברזל' והם קוראים לה 'מלחמת אל־אקצא'. הם יודעים על מה המלחמה, ומכאן יש להם גם את הסבלנות הנדרשת. מי שהדרך לא ברורה לו - אין לו סבלנות, הוא רוצה הכול כאן ועכשיו. הוא לא מביט למרחוק. המלחמה הזאת היא לא רק על הרוח. המלחמה הזאת היא מלחמה על אורך רוח. הם מקווים שאנחנו נמצמץ ראשונים. לדעתי, הפתענו את חמאס בסבלנות שלנו ובביטחון שלנו בצדקת הדרך, והלוואי שנמשיך כך".

הפרוטקשן מתפוצץ בפנים

הרוש הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ותואר שני במנהל ומדיניות ציבורית. בנובמבר 2016, עם הקמת תאגיד השידור כאן, החל לשמש ככותב ומגיש בתאגיד. במסגרת עבודתו הוא מציג טורי דעה מצולמים שעוסקים בעיקר בנושאים חברתיים לצד תכנים המשלבים מסורת עם אקטואליה. "הטור הראשון שלי בתאגיד עסק במשילות בנגב, נושא שכמובן קרוב לליבי".

איך היו התגובות?

"מטורפות. עד אז אנשים לא דיברו על זה יותר מדי. את רוצה הוכחה לכמה הנושא הזה רתח ובעבע מתחת לרדאר? כשאני, לימים, עשיתי סרטון על הפרוטקשן שנאלצתי לשלם על הבית הפרטי שלי, הוא הגיע למיליון ושלוש מאות אלף צפיות וגרר ים תגובות. היה ברור שחייבים להציף את הפצצה המתקתקת הזאת".

בעקבות הסרטון על הפרוטקשן יצר הרוש את הסדרה "לאבד את הדרום" שבה הוא נפגש עם תושבים מהמגזר הבדואי, חקלאים ואקטיביסטים מהמגזר היהודי שהחליטו להילחם בתופעה. הסדרה זכתה ל־4 וחצי מיליון צפיות בפלטפורמות השונות של כאן 11. "יצרנו שמונה פרקים על משילות בנגב. זה עשה הד גדול ואפילו היה מועמד לפרס האקדמיה. אבל הקוריוז המעניין היה שהפרק השמיני - שדיבר על הצורך לטפל בבעיה כדי שזה לא יתפוצץ לנו בפרצוף - לא שודר מעולם, כי עד שהספיקו לערוך את הפרק פרצו אירועי שומר החומות והמציאות התפוצצה לנו בפנים".

כעיתונאי שהוא גם בכובע הלוחם, אתה מרגיש שהתקשורת עושה את העבודה שלה במלחמה הנוכחית?

"אני מרגיש שלרגע מאוד קטן, אחרי ה־7 באוקטובר, התקשורת תפקדה במובן האחראי שלה, אבל מהר מאוד כל עיתונאי וכל ערוץ חזר לאג'נדה הפרטית שלו, והוא מסקר רק מהפריזמה המצומצמת שלו. עוד לא התבגרנו בשיח. אני חושב שצריכה להיות אחריות, ואין אחריות. לתקשורת יש תפקיד - בטח בתוך חברה כזאת מקוטבת ומאוימת - ולצערי, היא הרבה פעמים חוטאת לתפקידה. אני הייתי מהבודדים בתחילת המלחמה שהביאו את הקולות של האחדות בתוך חיילי צה"ל ואת הרוח הגדולה שלהם, ושצה"ל לא מדשדש אלא קורע לחמאס את הצורה. היה שלב שבתקשורת לא רצו להביא את הקול הזה, העדיפו לשרת יותר את המסרים של ארצות הברית למשל".

הרוש משתף בלחצים שהופעלו עליו גם מדובר צה"ל לא לפגוע באינטרסים של ארצות הברית. "בריאיון לשרון גל ברדיו לפני כמה חודשים סיפרתי על העשייה החשובה של צה"ל ברפיח, ואמרתי שגילינו למשל מנהרה עצומה שאפשר לנסוע בה עם רכבים. אחרי השידור קיבלתי טלפון מדובר צה"ל וממש כעסו עליי: אל תדבר על רפיח, זה פוגע לנו ביחסים עם ארצות הברית. אמרתי להם: עם כל הכבוד ליחסים עם ארצות הברית, אני מעדיף שעם ישראל ידע מה קורה שם ושנמשיך לחבק את חיילי צה"ל. אני מעדיף את החוסן הלאומי שלנו מאשר את היחסים עם ארצות הברית. אני רוצה שעם ישראל ידע שאנחנו לא מדשדשים. ארצות הברית היא הבעיה של המדינאים, שהם יתמודדו עם זה, אני בוחר בעם ישראל", הוא מבהיר. "אני בספק אם יש צבא בעולם שהתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים בעזה. זה עוד יילמד וייכתב בספרי ההיסטוריה. אני לא מכיר עוד צבא שנלחם בתא שטח כזה צפוף ומורכב, מעל הקרקע, מתחת לקרקע, תוך כדי שיש לו חטופים. כל התנאים הכי לא הגיוניים בעולם ולמרות הכול הוא מצליח ובגדול".

הדיבורים עכשיו קוראים ליציאה מרפיח ומציר פילדלפי.

"בעניין רפיח, אני שומע אלופים למיניהם, שלא יודע מתי בפעם האחרונה הם היו ברפיח. הם מדברים על 'בוא נצא ונשים סנסורים', ואני תולש את השערות", הוא אומר ומניף את ידיו לצדדים. "באמת נוספו לי בשנה האחרונה המון שערות לבנות רק מהמחשבה על האיוולת הזאת שאני חושש שתחזור על עצמה. כל מי שחושב שלהקים סנסורים ברפיח זה מספיק לביטחון ישראל - לא היה ברפיח".

למה?

"כי רק מי שהיה ברפיח ראה במו עיניו את אוזלת היד של העמדות המצריות שם. מצאנו עשרות פירים במרחק הליכה מעמדות מצריות, מצאנו מתחת לעמדות מצריות משגרים לכיוון ישראל, מצאנו מנהרות עצומות. מי שתומך בסנסורים שוב מתאהב בטכנולוגיה, ולא מבין שאין תחליף לנוכחות פיזית בשטח", הוא מתריע. "יש לי חברים בשב"כ שאמרו לי שאחד מהכישלונות הגדולים של מערכת המודיעין זה שהם ויתרו על הסוכנים בשטח. לא ויתרו לגמרי, אבל סמכו הרבה יותר על הטכנולוגיה. אין תחליף לאדם בשטח".

וגם לא לסמוך על גורם זר שידאג לאינטרסים הביטחוניים שלך.

"בדיוק. צה"ל ומדינת ישראל צריכים להבין שאסור לסמוך על אף אחד. המצרים יכולים לעזור, ארצות הברית יכולה לעזור, סנסורים יכולים לעזור, אבל אין תחליף לשהייה בשטח. ואם צה"ל יוצא משם, אנחנו צריכים להבין שהוא מאפשר בכך הזרמת חמצן מחודשת לחמאס. הם יכולים להשתקם הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. יש לעולם הערבי אינטרס גדול שהם ישתקמו. הם ישימו מיליארדים לצורך כך, אלא אם נהיה שם", הוא מדגיש.

ואם כל העולם לוחץ לצאת?

"בערב הקמת המדינה, 1948, ארצות הברית לוחצת על דוד בן גוריון שלא להקים מדינה. הם אומרים לו: תביא לפה דחוף שליח מטעמך. אם אתה הולך להכריז על מדינה, אנחנו לא איתכם. אז הוא שולח את משה שרתוק, שאנחנו מכירים כמשה שרת, והם אומרים לו: דיר בלאק אם אתם מכריזים פה על מדינה. תהיה שואה שנייה. ודוד בן גוריון מכריז על מדינה על אפם ועל חמתם. ובאמת נפתחת מלחמה, אבל מלחמה שעַם עִם רוח ועם טנק אחד מנצח חמישה צבאות ערב, כי יש לו רוח גדולה וכי הוא מבין מה יקרה אם הוא לא ינצח, והוא אפילו מגדיל את שטח המדינה", הוא מציין ועובר לסיפור אחר משנת 1973. "גולדה מאיר רוצה ליזום התקפה כמו בששת הימים וארצות הברית קושרת לה את הידיים. היא אומרת: אם את יוזמת התקפה, כדור אחד לא ניתן לכם. והיא חוששת. היא אומרת: בלי ארצות הברית, מי אנחנו? וראינו מה קרה. זאת הייתה מלחמה עצובה ביותר. כשעם ישראל לא יוזם, ולא מבין שהוא ורק הוא בעל הבית על עצמו – המחירים שהוא ישלם יהיו הרבה יותר כבדים".

רגל בשגרה, רגל במדים

בחודש האחרון, אחרי תשעה חודשי לחימה, הרוש סיים לעת עתה את שירותו ונחת באזרחי. "אני רואה בשגרה ברכה. כשהיומן שלי מתמלא, ואני רואה כל יום את אשתי והילדים, אני נזכר שהשגרה הזאת היא לא ברורה מאליה בכלל. יש משהו בריא באישה וילדים, ששואב אותך מהר מאוד לארציות, במובן החיובי של המילה. זו בריאות נפשית בחיים האלה. חיכיתי לשגרה הזאת".

ויש מילואים באופק?

"אצלנו רגל אחד בשגרה, ורגל אחת תמיד מוכנה ללבוש מדים. אלה החיים שלנו בארץ הזאת. רק בשבת האחרונה המ"פ שלנו ביקש להיות בהיכון כי אולי תיפתח חזית בצפון. נראה לי שאתה לא באמת יכול לשחרר. עצם היותך מילואימניק בצה"ל, זה כמו איזו סוללה כזאת שטעונה תמיד על כמה אחוזים. אתה לא באמת יכול לשחרר את הדבר הזה לגמרי".

כנראה שנועדנו לחיות על חרבנו וכחיילים להגן על הארץ.

"אני לא מסתכל על שירות בצבא כעל עול חלילה. אני חוזר לתחילת השיחה שלנו, את זוכרת שסיפרתי על הסבא שלי שלא זכה להגיע לארץ? יש לנו פה חיים נפלאים בארץ הזאת. ולי, לדור שלי, יש את הזכות לאפשר לחיים האלה לקרות. זה לא מובן מאליו שיש לעם ישראל את היכולת להגן בעצמו על עצמו.

עד לפני 76 שנים לא הייתה לנו הזכות הזאת. תשאלי יהודי שחי בגלות לפני מאה שנה: מה תעדיף, לחיות ככה בגולה או שתהיה לך מדינה וצבא, אבל קח בחשבון שיקראו לך שוב ושוב להילחם? ברור שהוא היה מעדיף לגור במדינת היהודים".