אנחנו הדור שראוי שייבנה בו המקדש. האמת היא שמאז חורבן הבית לא היה דור כזה של אהבת חינם.
יש איזו תחושה שקרית של שנאת חינם ברחובות, אני לא יודע אם זה חלקים בתקשורת, הרשתות החברתיות, כל מיני ארגונים מעוררי רעש בעלי אינטרסים או כמה פוליטיקאים חסרי אחריות אבל יש איזה תחושה כזו שהכל מתפרק, שכולם שונאים פה את כולם, ואנחנו חייבים להציל הכל רגע לפני חורבן שלישי.
זעקת "וְאִם נֶחֱרָבְנוּ וְנֶחֱרָב עִמָּנוּ הָעוֹלָם עַל־יְדֵי שִׂנְאַת חִנָּם.." לפני כמה ימים פגשתי במילואים בצפון זוג בגיל שיבה מקרית טבעון, הם הגיעו לעשות לנו ארוחת בוקר בשטח. עשרה חודשים הם מכינים שקשוקה ללוחמים, הם סיפרו לנו שזה המאמץ המלחמתי הקטן שלהם.
קונים מצרכים, מכינים באהבה בבית, עולים על הרכב, מפנקים, מידי יום ביומו. והם עוררו אותי למבט רחב יותר, מעט עין טובה כלפי עצמנו- אנחנו בשנה אחרונה באחת משנות אהבת חינם הגדולות שזכינו בהיסטוריה של עם ישראל.
רק לפני עשרה חודשים בשמחת תורה, אלפי אזרחים ירדו מיוזמתם לישובי וכבישי דרום הארץ הסתכנו וחלקם אף את מסרו נפשם עבור אחים ואחיות, אנשים שהם לא הכירו ולא פגשו לעולם. היש יותר אהבה מזה? לאחר מכן כ 300,000 חיילי מילואים עצרו את חייהם ועזבו את הכל בשביל עם ישראל.
כל אחד יש לו בבית הורים, ואחים ואחיות ורובם עם אשה וילדים ששלחו את הלוחמים עם חיבוק לשדה הקרב. מעגלים רבים של מסירות, של אהבת חינם. כזו שעוזבת את האני העצמי שלי וכולי למען האחר, למען עם ישראל. תעשו חשבון פשוט זה לא פחות ממיליון איש. וכמה אנשים התנדבו לתרום מהארץ והעולם ציוד אישי וציוד לחימה, וווסטים וקסדות לחיילים, וכמה שלחו אוכל ופינוקים.
אנשים שילמו מחשבונם הפרטי עבור אחרים שהם כלל לא מכירים, בסכומים אדירים, יש שהעמידו את כל העסק הפרטי שלהם לטובת הלוחמים. מסעדות שהכשירו את המטבח כדי שגם שומרי מסורת יוכלו לאכול. וכמה סייעו לתושבים המפונים בבתי המלון ועזרו לזקוקים לסיוע, אזרחים מן השורה פתחו את ביתם, את ליבם ואת כיסם. והרופאים והאחיות בבתי החולים שסייעו לאלפי הפצועים, כמה חמלה ואהבה, כמה מסירות.
וכמה עובדי מדינה ביום ובלילה, מס רכוש, שוטרים, כבאים, פקידי אוצר, בריאות ורווחה לפתור בירוקרטיה להעביר תקציבים וקרנות סיוע וביטוח לאומי, וכמה ארגונים עשו עבודת קודש אנשי זק"א וארגון מד"א והצלה ועוד. בכמה רגישות ואצילות, אל מול ארועים קשים מנשוא. וכמה בני נוער ובנות שרות לאומי, ותנועות הנוער הדתיות והחילוניות, והגרעינים התורניים והמשימתיים במיזמים והתנדבויות בכל רחבי הארץ.
וכמה תפילות התפללו, כמה פרקי תהילים נאמרו, כמה שעות לימוד תורה עבור החיילים והפצועים, עבור עם ישראל, עבור המדינה. כמה אהבה כלפי הקב"ה, כמה תוספת של תורה ומצוות, כמה קבלת עול מלכות שמיים, כמה שאלות וזעקות, כמה ציפיה ותקווה. תקשיבו, אלו מיליונים של אנשים, מיליונים. המון אהבה. בחינם. גברים ונשים, שמאלנים ודתיים, ימנים ושמאלנים. לא יום ולא יומיים, לא חודש או חודשיים, כמעט שנה של אהבה.
לא אגזים אם אומר שמאז חורבן הבית לא היה דור כזה של אהבת חינם. אל תאמינו למחוללי התבהלה והשיסוי. אחים ואחיות אנחנו. "עוֹד נָשׁוּב לְהִבָּנוֹת וְעִמָּנוּ הָעוֹלָם יִבָּנֶה עַל־יְדֵי אַהֲבַת חִנָּם" ובית המקדש ייבנה בימינו. כי אנו פשוט ראויים לו.