בשבועות האחרונות נכתבו על ידי כותבים מוכשרים קינות רבות על הטבח בשמחת תורה ביישובי עוטף עזה, ורבים מהקהילות ובתי הכנסת מתעתדים לומר את חלקם במהלך הקינות של תשעה באב.
ואנכי לא כן עמדי, חושב אנכי שאין לומר קינות על האירוע הנורא הזה. בוודאי לא השנה, אולי לא בכלל, ואפרש את שיחתי.
א. קינות הם ביטוי לחורבן, לאירועים שאירעו לעם ישראל במהלך הגלות, ונקבעו לאומרם ביום האבל הלאומי על האסון הגדול של עם ישראל – החורבן והיציאה לגלות. ללא ספק גם השואה שייכת לסוגה הזאת של הקינות. השואה הייתה אירוע גלותי נורא ואיום, ואולי אפשר אפילו לומר שהיא הייתה שיאה של הגלות, שאמנם התרחשה בתקופה שפעמי הגאולה כבר היו בפתחנו, וממנה אכן גם יצאנו לאור עולם בהקמת מדינת ישראל, אבל היא האירוע הממחיש ביותר את הטרגדיה של הגלות, שבה הכל נשלל מאתנו. גם הזכות לנשום.
האם אנחנו נמצאים בסיטואציה הזאת? האם הפלישה של החמאס ליישובי עוטף עזה הפורחים היא חלק מאירועי החורבן והגלות? לטעמי האישי – לא ולא! חד משמעית. האירוע הזה, עם כל הקושי העצום שלו, עם המספר הבלתי נתפס של ההרוגים, עם הרצחנות והאכזריות הנוראה של מעשיהם של אויבינו, הוא בסופו של דבר חלק מחבלי הלידה של הגאולה. גם במלחמת השחרור שבענו הרוגים – 6000! אחוז מכלל תושבי הארץ. (תחשבו במונחים של היום...) אירועים נוראיים היו בו, כטבח בשיירת הר הצופים, חורבן גוש עציון ועוד ועוד. האם מישהו חשב לומר קינות? לא. מדוע? משום שהם חלק מייסורי הגאולה, שעליהם כבר אמרו חז"ל בתלמוד במסכת סנהדרין או "ייתי ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", או גם "ייתי ולא אחמיניה". אבל לא קינה בתשעה באב. אם כבר אפשר לומר קינה או שירת אבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בערב יום העצמאות. אבל בתשעה באב? חלילה!
ב. קינה נועדה לא רק לצקת את הכאב במילים, אלא גם באמצעות המילים ליצור תהליך של תובנה על מה שהתרחש באירוע, ועל השלכותיו.
אנחנו עדיין בתוכו של האירוע. איננו בשלים עדיין להבין את משמעותו, ולהיכן הוא לוקח אותנו, איך הוא יסתיים, ומה יהיו תוצאותיו. לכן, לעניות דעתי, כל קינה, עם כל יופייה וכישורי מחברה, היא חסרה, חסרת עומק, חסרת רוחב מבט, חסרת יכולת לייצר מסר אמתי. היא חלקית מאוד, יותר מידי חלקית. ואולי בעוד כמה שנים, אותם מחברי קינות מוכשרים, יוכלו לחבר לנו (אם באמת יהיה צורך בקינות) קינות הרבה יותר משמעותיות.
גם לאחר השואה התחברו קינות. הדגש הוא לאחר השואה. הקינה הראשונה שאני מכיר – קינתו הנפלאה של ביאלר, ולעניות דעתי מהיפות שבין הקינות, נכתבה לאחר סיום השואה. ולא מעט שנים עברו עד שהחלו לומר קינות על השואה בבתי הכנסת.
ובהקשר לזה, והיכולת של ראיית האירוע והשלכותיו, לענ"ד יש הבדל גדול וענק בין קינות הגלות לאירוע הקשה שעברנו בשמחת תורה. מהשואה לא התאוששנו. מספר היהודים בעולם כיום – שמונים שנה לאחר השואה, עוד רחוק בכמה מיליונים ממספר היהודים שהיו בעולם לפני השואה. הקינות שנכתבו על שריפת התורה של מהר"ם מרוטנבורג – עד היום אנו סובלים מכך! אנו סובלים מחוסר עצום בכתבי יד מהימנים ועתיקים של התלמוד וספרים רבים נוספים, מאחר שהם עלו באש בעשרים וארבעת הקרונות שנשרפו בפריז. האם נוכל אי פעם להתמודד ולהשלים את החיסרון הזה? כמה תורה נעלמה מאתנו באותה שריפה אדירה ונוראית? כמה כתבי יד נוספים של רבותינו הראשונים, ומי יודע אולי גם שרידים של כתבי יד מתקופת הגאונים ואף קודם לכן עלו באש? כמה זמן לקח ליהדות אשכנז להתאושש ממסעי הצלב? האמת היא שמרכז היהדות באירופה מאז עבר מאשכנז וצרפת לפולין ורוסיה...
ולעומת זאת, הנה אפילו על גוש קטיף, שמשמעותו לדורות חמורה הרבה יותר, ובוודאי שהשלכותיו של האירוע לא תמו, ויישובי הגוש לא שבו למקומם, איננו אומרים קינות. אז כבר עכשיו לומר קינה על אירועי שמחת תורה?
רק נזכיר כדמות ראיה, שאפילו חז"ל כשביקשו לקבוע את חג החנוכה לדורות המתינו שנה, כפי שנאמר בתלמוד במסכת שבת "לשנה האחרת קבעום בהלל והודאה". בוודאי שגם ביחס לקביעת קינה על חורבן שיש להמתין קמעה.
ג. ונקודה נוספת ואחרונה. אני מאוד מקווה שבשנה הבאה יום תשעה באב יהיה יום חג לישראל, ונאמר בו שיר חדש לאלוקינו על גאולתנו ופדות נפשנו. אמירת קינה כבר עכשיו, בתחושתי היא סוג של קיבוע... לא, אני מאמין באמת ובתמים שכל האירוע הזה לא נועד לקיבוע בזיכרון הלאומי שלנו כזיכרון של חורבן. אני מעדיף להשאיר אותו בארעיותו, ובעוד כמה שנים להתבונן על יישובי העוטף הפורחים בפריחה הרבה יותר גדולה ומשמעותית מלפני הטבח, ויחד עם הוזלת הדמעות על הדם הרב שנשפך שם, לחייך ולומר תודה לה', שמתוך ההעדר השכלנו ליצור הוויה. ואולי בתוך שירת ההודיה לה' שנאמר אז, נשלב בית או שנים על הכאב הגדול שהוביל אותנו אל המציאות הגדולה החדשה.