באדיבות כאן חדשות
את הטקסט הבא כנראה ששמעתם עשרות אם לא מאות פעמים. הוא אפילו ירגיש לכם קלישאתי. אבל השנה זה אחרת. זה לא עוד איזה סיפור היסטורי מהעבר הרחוק שלנו. השנה זה כאן, זה ההווה שלנו. זאת המציאות.
בתוך בית המקדש בקודש הקודשים, ניצב לו ארון הברית. ארון ובו שברי הלוחות ומעליו הכרובים. הכרובים היו דמויות שדמו יותר למלאכים, ששיקפו את המצב בעם. ברגע שהייתה אחדות בעם ואידיליה וקשר טוב בין העם לריבונו של עולם, הם היו קרובים. ברגע של פירוד ושנאת חינם הם היו מרוחקים אחד מהשני.
אבל קרה דבר מוזר דווקא ברגע החורבן. כשנכנסו מחריבי המקדש הם ראו פתאום את הכרובים שמעל ארון הברית הכי קרובים שאפשר, ברגע החורבן.
איך זה הגיוני, שברגע הקשה ביותר שלנו כעם, חורבן, רגע לפני גלות, דווקא אז הכרובים הכי קרובים שאפשר? מי שענה על זה זה המגיד ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, שהמשיל את זה יותר לזוג נשוי, שיש להם תמיד עליות ומורדות. אבל פתאום כשיש איום על הבית, הם הכי קרובים וזוכרים את הנקודה שחיברה אותם.
זה מה שקרה בדיוק בשבעה באוקטובר. ברגע שהרגשנו חורבן שהבית הזה רעד על כולנו, פתאום התאחדנו ונזכרנו בנקודה שחיברה אותנו, שבכלל כולנו הגענו לכאן מכל קצוות תבל. הצלחנו להיות אחד ולפעול אל מול האויבים שלנו.
פתאום האחדות הזאת פרצה מתוכנו והיא אמיתית. היה לנו נעים לצאת לרחוב ולפגוש את האנשים ששונים מאיתנו. אז נכון, זה קלישאות. אז מה? אז לא נגיד אותן? דווקא השנה חשוב להגיד אותן, כי המשבר הזה לא תם.
אבל אנחנו לא מפחדים ממשבר, כי גם בתוך ארון הברית נמצאו הלוחות, שברי הלוחות. אנחנו לא מפחדים משבר, אנחנו יכולים לצמוח משבר, בתנאי שלא נפחד מהמחלוקות האלה ולא ננסה להיות אחד, פשוט להיות עם אחד.
כבר שנים שאנחנו מספרים לעצמנו על חורבן הבית וחוזרים על אותם סיפורים היסטוריים של שנאת חינם וקמצא ובר קמצא, אבל השנה זו לא היסטוריה. המשבר הזה עדיין כאן. אנחנו כותבים את ההיסטוריה בימים אלה. אנחנו נחליט. איך זה ימשיך מכאן.