המנסה לעקוב אחר הסיבות שהביאו לחורבן הבית השני לפני 1956 שנה יגלה סיבות שונות:
מחד, "אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל:). מאידך, "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט). לעומת אלו, אותו רבי יוחנן תולה את החורבן בענין אחר: "אמר רבי יוחנן על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נה:). כיצד אפשר ליישב מקורות שונים אלו?
ה'תורת חיים' כותב כי אפשר לקשור את הדברים ולראות כי כולם למעשה אחד. האמרה הראשונה של רבי יוחנן אומרת כי בעלי הדין הניצים היו נושאין ומקפידין זה לזה ואף לא אחד רצה לוותר לחבירו לפנים משורת הדין. לפיכך מה שנאמר במסכת יומא ש'לא חרבה אלא מפני שנאת חנם' זה אותו ענין. מחמת שנאה שהיתה ביניהם העמידו דבריהם על דין תורה דוקא, ולא רצו לוותר ולנהוג לפני משורת הדין.
ה'חתם סופר' בחידושיו לגיטין (נה:) מסביר כי גם הענין של בר קמצא נובע מאותו שורש. עוצמת השנאה של בעל הסעודה לא מובנת. לכן ההנחה היא שהשנאה היתה מוצדקת והיתה על בסיס דתי – עקרוני ולא בשל ויכוח סרק. איזו שנאה מוצדקת? הגמרא במס' פסחים (קיג:) אומרת ש"הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי", הוא אחד משלשה דברים שהקב"ה שונאם. זאת מכיוון שהרואה מוציא על חברו שם רע מבלי שיש יכולת לדון את חברו. אולם, הגם שאסור לרואה להעיד על חברו, עדיין יש "מצוה לשנאתו". התוספות (שם ד"ה שראה) מבקשים לרכך זאת ואומרים שאף שמצווה לשנאותו, בכל זאת חובה על האדם לכוף את יצרו שלא לשנאותו ולא להראות שנאתו במרחב הציבורי כדי שלא להרחיב ולהעמיק את השנאה.
החתם סופר מסביר שזו הנהגה לפנים משורת הדין. הוא ממשיך ומתייחס לסיפור בר קמצא: כשראו חכמי ישראל באותו דור את שנאת החינם שהיתה על בר קמצא, דנו את בעל הסעודה לזכות, וסברו כי מן הסתם ראה בבר קמצא דבר ערוה שמצוה לשנאותו, ואסור לו לגלות לציבור, כי אסור להעיד עליו יחידי. על כן שתקו ולא מיחו. אמנם, אם היו מתנהגים לפנים משורת הדין (כהצעת התוספות), היו מוחין בבעל הסעודה והיו מבקשים ממנו (ולא מורים לו שהרי פעל כדין) שלא יראה את שנאתו במרחב הציבורי. אולי הם היו מבקשים ממנו שלא להוציא את בר קמצא מחוץ לסעודה ואפשר שבכך היה נמנע חורבן הבית.
אם כך, שלוש הסיבות שבגינן נחרב הבית נובעות מאותו שורש. ייתכן בהחלט שבר קמצא היה רשע והיה מקום לשונאו. לפיכך היה מקום לחכמים שלא למחות בגין הפגיעה בו. אך באו תוספות ללמדנו כי עלינו להתנהג לפנים משורת הדין ולא להוסיף ולשנוא שנאת חינם. לוותר. להרפות, גם כשאנו צודקים. אולי לחשוב שלא כל האמת אצלנו.
המשורר יהודה עמיחי כתב "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב. הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר. אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ. וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחֱרַב.".
הבריונים בזמן בית שני היו משוכנעים שהאמת בידם. הם היו משוכנעים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם איום מלכות רומי היא מלחמה עד הסוף. מנגד, חכמים באותה תקופה סברו שיותר נכון להיכנע בפני המלכות ולהגיע להסכם (נשמע מוכר?). יש להניח כי לכל מחנה היתה כוונה טובה. וכבר נאמר כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. הסוף ידוע. חורבן הבית. כשאנו עומדים על שלנו, אפילו במקום שבו אנו צודקים ואפילו במקום שנכון אף לשנוא, אפשר לעשות לפנים משורת הדין, עם חמלה ואמפטיה ולא להיגרר לשנאת חינם. זה נכון בכל ויכוח גם בויכוח על התפילה בהפרדה ברחובה של עיר.
אם נקבל על עצמנו פעם בשבוע לוותר גם במקום שאנו צודקים, נבנה את החוסן החברתי שלנו מחדש, שבלעדיו לא בטוח שנוכל לעמוד באיום הקיומי מסביבנו, ושלא חלילה נשכתב את ההיסטוריה מחדש. אם אנו צמים ומתענים ולא זוכרים – אז מה יצא לנו מזה?
לע"נ הנופלים הקדושים במערכה על העם והארץ, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה