מה התקלקל מתי?
אילו היו שואלים אותנו מה חמור יותר, חטא העגל או חטא המרגלים, אני מניח שרובנו, לפחות הדתיים שבינינו, היו עונים ללא היסוס: חטא העגל. לכאורה בצדק, הרי מה גרוע יותר מהרגע הזה שבו למרגלות הר סיני עם ישראל בוגד לכאורה בכל ערכיו ומחליף את ריבונו של עולם, ואולי מדויק יותר לומר את הנהגת משה רבנו, בעגל זהב. גם התגובה האלוקית הייתה בהתאם - הכרזה על רצון להשמיד את עם ישראל. ובכל זאת, במבט נוסף, חטא המרגלים חמור יותר. הרי מדרג הצומות ברור לכולנו - תשעה באב הוא הצום החמור ביותר שקבעו חכמים, ואילו י"ז בתמוז הוא צום קל (ולכל המתנגדים לברכת "צום קל" - לפחות בצומות הללו זו ברכה ממש מדויקת). את חטא העגל מציינים בשבעה עשר בתמוז, משום שכתוצאה ממנו נשתברו הלוחות בתאריך הזה, אבל את חטא המרגלים אנחנו מציינים בתשעה באב. כלומר הוויתור על הכניסה לארץ ויצירת חיי אומה בארץ ישראל נתפס כחמור מאובדן הזהות האמונית, עד כדי עבודה זרה. מפתיע מאוד.
אבל ההפתעה גדלה עוד יותר כשאנחנו מתבוננים באירועים שהתרחשו בכל אחד מהצומות הללו. החלוקה שאני עושה ביניהם אולי תעורר ויכוח, אבל לעניות דעתי האסונות של י"ז בתמוז היו אסונות רוחניים, ואילו האסונות של תשעה באב היו אסונות חומריים. אני יודע שמיד קופץ לנגד עיניכם חורבן המקדש הראשון והשני שהיה בתשעה באב, אבל בכל זאת אני מתעקש על החלוקה הזאת: י"ז בתמוז מציין מפלה רוחנית, ותשעה באב - מפלה חומרית.
בי"ז בתמוז, כאמור, נשברו הלוחות כתוצאה מחטא העגל - בוודאי כשל רוחני. אפוסטמוס שרף את התורה - אסון רוחני. הועמד צלם בהיכל - אסון רוחני. בטל התמיד - אסון רוחני, וגם העובדה שנפרצה החומה והאויב נכנס לעיר היא ככל הנראה הסיבה להפסקת עבודת הקורבנות.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, כלומר הגיע למימושו חטא המרגלים שמשמעותו דחיית הנוכחות היהודית בארץ ישראל (על פי השפת אמת המרגלים העדיפו את החוויה הרוחנית במדבר על פני החיים המעשיים בארץ) - חטא חומרי, או לאומי ליתר דיוק. בתשעה באב חרבה ביתר, כלומר המעוז החזק ביותר במרד בר כוכבא קרס ועם חורבנו פסק הרוב היהודי בארץ ישראל, לא בשל יציאה לגלות אלא בשל הריגתם של בין 500,000 ל־800,000 יהודים על פי ההיסטוריונים. שוב מדובר באסון חומרי־לאומי. בתשעה באב "נחרשה העיר", ובשפה של היום "שיטחו" את ירושלים, זהו בוודאי אסון חומרי־לאומי. אבל אפילו חורבן הבית היה אסון חומרי, משום שהחל מי"ז בתמוז היה מדובר בבית שעמד ריק מתוכן רוחני. אומנם כתוב שבטל קורבן התמיד, אבל בסליחות לי"ז בתמוז כתוב שכל הקורבנות בטלו. כשמזכירים את קורבן התמיד הכוונה שאפילו הוא, הקורבן התמידי, בטל, וכל שכן שאר הקורבנות. דמיינו את בית המקדש הזה - ריק מעבודה רוחנית, יש בהיכלו רק צלם. מה נשאר להחריב? חומר. עצים ולבנים. הרוח נעלמה ממנו כבר קודם. אולי זו גם משמעות המדרש שקובע שטיטוס טחן קמח טחון ושרף בית שרוף. בשורה התחתונה, את חורבן הרוח אנחנו מציינים בצום הקל של י"ז בתמוז, ואת חורבן הלאומיות והחומר אנחנו מציינים בתשעה באב, הצום החמור יותר.
מי מתקן את מי?
ברוח הדברים שבהם פתחתי, אנחנו מכירים את אמרת חז"ל על כך שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים, אבל אני משוכנע שאם היינו נשאלים איזה מהם חשוב יותר, בוודאי היינו מצביעים על יום הכיפורים. אלא שלדברי חז"ל, שני הימים הללו נועדו לתקן את שני הצומות, המְצרים שפותחים וסוגרים את שלושת השבועות.
יום הכיפורים מתקן את שבעה עשר בתמוז, יום שיש בו סליחה ומחילה וניתנו בו לוחות שניים, כלומר התיקון של שבירת הלוחות. לא פלא שהוא יום שבמרכזו עבודת הקורבנות של הכהן הגדול, אולי תיקון לתמיד ולשאר הקורבנות שבטלו, אולי גם הקריאה בתורה שנעשית במקדש ביום הזה היא תיקון לתורה שנשרפה בו. ובכלל מדובר ביום שכל כולו רוחני, שהרי הצום והתשובה הופכים את האדם למעין מלאך אנושי שמתעלה מעל הצרכים החומריים הרגילים, עד כדי כך שכביכול אין שטן, כלומר יצר הרע, ביום הזה. הכול רוחני, תיקון לקריסה הרוחנית של י"ז בתמוז.
ט"ו באב, לעומת זאת, הוא יום התיקון של תשעה באב. החלק המפורש בו הוא בציון העובדה שביום זה הובאו לקבורה הרוגי ביתר שנחרבה בתשעה באב, ואחרי שהבנו את המספרים הבלתי נתפסים של ההרוגים אנחנו מבינים גם את המשמעות של הבאתם לקבורה. אבל ביום הזה גם נעשים תיקונים נוספים לתשעה באב, בעיקר סביב חורבן הבית. זהו היום שבו הוסרו המחיצות או השומרים שמנעו את העלייה להר הבית בימי ירבעם מלך ישראל. זהו גם היום שבו הותרו השבטים להינשא זה לזה, ומאוחר יותר היום שבו אפשרו להתחתן עם שבט בנימין המוחרם. נזכיר שמלחמת בנימין וישראל היא מלחמת אחים רשמית, והנה לנו ט"ו באב כמתקן של הגורם לחורבן הבית השני, שנאת החינם והפילוג בין השבטים.
ממש כשם שי"ז בתמוז פותח את בין המצרים ותשעה באב מסיים אותם, ובתווך תקופת שלושת השבועות, כך ראו חכמים את ימי הסליחה מתחילים בט"ו באב ומגיעים לשיאם ביום הכיפורים, ועל כן כתבו שהחל מט"ו באב יש לאחל כתיבה וחתימה טובה (פסקי תשובות אורח חיים, תקפא). לאור העובדה ששני הימים הללו מתקנים את שני הצומות ההם, החיבור ביניהם מובן בהחלט.
אין פלא שט"ו באב מתקן את תשעה באב, שהרי בט"ו באב אנחנו מציינים בניית בתים בעם ישראל, תיקון לעיר שנחרשה, ואהבה שמחליפה את השנאה. לא פלא שבכל חתונה אנחנו גם שוברים כוס, הרי האהבה הזוגית הזאת היא תקוות התיקון של שנאת החינם.
מה המשמעות של זה?
להתבוננות הזאת יש השלכות רבות. אנחנו מגלים עד כמה הקיום הלאומי החומרי עומד במעלה גבוהה ובאופן מפתיע אף יותר מן המעלה הרוחנית. עם זאת, אנחנו רואים שהחורבן מתחיל מאובדן הרוח ואחר כך מגיע אל אובדן הקיום הלאומי. ואף על פי כן, התיקון מתחיל מתיקון הקיום החומרי ורק לאחריו התיקון הרוחני.
ובהשלכה להיום, אנו נמצאים במסע דומה. חווינו מתח גדול מאוד סביב שאלת הרוח של המדינה שלנו. המתח גלש לשנאת חינם, והתגלגל עד כדי פגיעה אנושה בהיבט הלאומי החומרי ובקיום האנושי הפשוט. התיקון חייב להתחיל מתיקון החומר, מהעמידה על נפשנו במלחמה ותיקון שנאת החינם, אולי החלפתה בערבות החברתית שהתגלתה במלחמה. אבל התיקון השלם יהיה בבירור הרוח שלשמה שבנו לארץ. לא בירור של קרבות, לא בירור של מלחמות רחוב, בירור של אנשים שכבר ראו כיצד השנאה הפנימית מוליכה לעבר סכנה קיומית ובוחרים לצאת ביחד למסע של גילוי.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***