שרה צימבליסט, אימו של סמל אליהו משה ז"ל שנהרג בעזה באסון הנמר"ה בשכונת תל-סולטאן ברפיח, התארחה באולפן ערוץ 7 וסיפרה על דמותו.
"הוא למד בישיבת ההסדר בשעלבים והתגייס להנדסה קרבית. הפעם הראשונה שהוא נכנס לעזה הייתה בדצמבר ומאז הוא נכנס ויצא עד שנהרג. הם היו שלושה לוחמים מישיבת שעלבים ועוד חברים נוספים בנמר"ה. מחבל ירה טיל לעברם וכל השמונה שישבו בכלי הרכב נהרגו", היא משחזרת את האסון כפי ששמעה עליו.
בבנה, אותו היא מכנה לאורך כל השיחה "אלימשה", היא ראתה רצון עז לעשות טוב. "היה לו כישרון להסתכל בכל דבר ולמצוא פתרון. כמעט בכל מקום שאנחנו מסתובבים בו בסביבתנו ניכר המגע שלו. הוא מאוד אהב לעבוד עם עץ. מכיתה ה' הוא עסק בזה, בנה ספסל ובגיל שלוש עשרה בנה את הפרגולה הראשונה לבית שלנו. בבר מצווה במקום ספרים קנו לו כלים. היו לו ידי זהב. מאז הוא בנה המון רהיטים לבית הכנסת שלנו, פרגולות לשכנים".
"היה לו לב זהב. הוא ידע איך לדבר עם כל אחד בספר פנים יפות, לתת מחמאות, לחייך לכולם. כולם חשבו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. הוא גם היה איש מאוד חיובי. בכל פעם ששאלנו מה איתו בעזה, תמיד קיבלנו תשובה בנוסח 'הכל מצוין, הכל בסדר'. הוא לא רצה שנפחד מהמצב ושנדאג לו. אבל ידענו שהתנאים מאוד קשים לו ובכל זאת מבחינתו היה מדובר במלחמת מצווה וזה מה שהינחה אותו", הוסיפה.
במהלך השבעה, שמעה מהחברותא של בנה, סיפור שנתן לה ולמשפחתה את הכוח להמשיך קדימה. "שמענו שאלימשה שוחח עם החברותא שלו ושאל אותו: 'מה תעשה אם יקרה לי משהו'. החברותא ענה: 'אני אבכה לעולם'. הוא לא קיבל את זה ואמר לו 'אני לא מרשה לך. תבכה קצת ותמשיך עם ראש מורם'".
"שמעתי על זה בשבעה וזו המורשת שהוא השאיר. זה היה הרצון שלו וזו הבחירה שלנו, להמשיך לחיות, למקום כל בוקר, ולהמשיך להיות חזקה עבור הילדים והנכדים שלי. אני מרגישה שהקב"ה תמיד איתי ומכוון את הכל - גם באתגר הקשה הזה. אני לא מסתירה שזה קשה מאוד. בוכים, מתגעגעים, אבל קמים וממשיכים", מסכמת האם.