סבסוד מעונות היום על ידי המדינה הוא סיוע כלכלי משמעותי למשפחות חרדיות צעירות עם ילדים קטנים – משפחות שבהן האב מקדיש את מלוא זמנו ללימוד גמרא (ולא עושה צבא וגם לא יוצא לעבוד) והאם עובדת. המשכורת של האישה אינה מספיקה לתשלום המחיר המלא של מעונות היום, ולכן המדינה משלמת חלק גדול ממנו, מה שמאפשר לאברכים הצעירים להמשיך ללמוד גמרא.
לכך מצטרפת מלגה צנועה שהם מקבלים מהכוללים החרדיים שבהם הם לומדים. גם מלגה זו ממומנת ברובה על ידי המדינה. ואז, עם המעון המוזל ועם המלגה מהכולל – שניהם במימון המדינה – מסתדרים איכשהו מבחינה כלכלית. זה פחות או יותר המודל הקיים שמתערער עכשיו, בניצוחה של היועמ"שית.
כאן המקום להפסקה מתודית כדי לומר כמה מילים על הישות הנקראת מדינה. מאז המאה ה־18 התקבלה התפיסה שהמדינה, כל מדינה, היא מערכת חברתית מאורגנת של קח ותן המבוססת על אמנה חברתית בלתי כתובה. זה עובד ככה: המדינה נותנת לאזרחיה שירותים (כבישים, מערכת בריאות, משטרה וכדומה) ובתמורה היא מגבילה את חירותו של הפרט על ידי חוקיה. למשל: אם אזרח חוצה כביש באור אדום או לא משלם מיסים, אזי המדינה מענישה אותו בכפייה, בלי כל הידברות. היא עלולה להוציא ממנו כסף בכוח, או אפילו לכלוא אותו בבית הסוהר. במדינות דמוקרטיות, האיזון בין דרישותיה של המדינה מהפרט ובין זכויות הפרט עומד כל כמה שנים לשיפוט הציבור, כאשר האזרחים מתבקשים להביע בבחירות חופשיות את שביעות רצונם או אי שביעות רצונם מביצועי המדינה והעומדים בראשה. בשונה מרוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, במדינת ישראל קיים בנוסף לחוקים אחרים גם חוק גיוס חובה. כולנו מבינים שאם מדינת ישראל רוצה להמשיך להתקיים היא אינה יכולה לוותר על גיוס חובה של צעיריה. זאת ועוד, במצב הביטחוני היום הצבא זקוק לעוד חיילים כדי להקל מהעול המוטל על אלה שמשרתים בסדיר ובמילואים.
עד כאן הבסיס העובדתי שכמדומני אין מחלוקת עליו. ועכשיו משהו שכן אפשר להתווכח עליו: כיצד לפעול נכון במצב הנתון. כי יש חוקים – כמו חוק גיוס חובה – ויש מציאות, וקברניטי המדינה חייבים להתחשב במציאות. המדד הבלעדי להצלחתה של מדיניות ציבורית הוא מבחן התוצאה. בנידון דידן, התוצאה המבוקשת אינה מלחמת תרבות וגם לא כליאת סרבני גיוס חרדים בבתי הסוהר, אלא מציאות שבה מקסימום חרדים מתייצבים – אחרי שיקולי רווח והפסד – מרצונם בלשכת הגיוס בתוך פרק זמן סביר (כלומר לא בעוד עשר שנים).
בעיניי, נייר הלקמוס שנותן אינדיקציה לדרך הנכונה למימוש משימה זו הוא הפלג הירושלמי המוצג בתקשורת על פי רוב כמיעוט חרדי קיצוני, אף כי להבנתי הוא למעשה חוד החנית האידאולוגי גם של המיינסטרים החרדי. למה אני מתכוון? האמצעים שבהם המדינה צריכה לנקוט חייבים להיות אמצעים שגם הפלג הירושלמי יתקשה לקרוא להם "גזרת שמד" ולהישכב על הכביש בקריאה ההרואית "נמות ולא נתגייס". לכן חשוב שאף חרדי לא ייגרר ללשכת הגיוס בכוח וגם לא יושלך לכלא. אף חרדי לא יידרש למסור את נפשו, או אפילו חלק ממנה, על אי־גיוס. אסור שיהיו מעצרים של "עריקים" חרדים, למרות שזה מה שהחוק היבש דורש. הכוחות המשטרתיים והאנרגיה השלטונית הנדרשות לביצוע מעצרים המוניים שכאלה, כמו גם התהודה הציבורית שמעצרים כאלה יעוררו בקרב החרדים, יקטעו את כל המהלך באיבו. מדינת ישראל לא תקים מתקני כליאה מיוחדים לאלפי חרדים. זה הרי לא יקרה, וזו בוודאי גם לא התוצאה הרצויה. כללו של דבר, הצעדים חייבים להיות כאלה שהפלג הירושלמי של החרדים, נייר הלקמוס שלי, יתקשה למחות נגדם.
זכותה של המדינה, שאינה מדינה חרדית, לבחור את מי היא מסבסדת. לדעתי, לימוד תורה לא צריך להיות מסובסד על ידה אלא אם כן מי שלומד מוכן גם להתגייס - כלומר במסגרת של ישיבות הסדר. לסיכום: ביטול סבסוד מעונות היום לחרדים שאינם מתגייסים הוא צעד ראשון בכיוון הנכון, ואחרים דומים לו חייבים לבוא בעקבותיו. הפלג הירושלמי לא יוכל לשווק את ביטול סבסוד מעונות היום כ"גזרת שמד". מה בדיוק יכתבו על שלטי המחאה? "נמות אם לא נקבל סבסוד"?!
ביטול ההטבות הכספיות לחרדים שאינם מוכנים להתגייס בשום אופן ייצור מצב שבו כוחות השוק יוכלו לפעול באופן חופשי. כל צעיר חרדי יוכל להחליט כיצד הוא רוצה לנהל את חייו – על אחריותו, ובלי סיוע יתר מהמדינה. רשת הרווחה של המדינה תשרת באופן כללי רק את מי שמסיבות שאינן בשליטתו אינו יכול לפרנס את עצמו ואת משפחתו. היא לא תצא מגדרה כדי לסייע למי שבחר שלא להתגייס וגם לא להתפרנס בכוחות עצמו, ובמקום זה מטיל חלק גדול מעול הפרנסה שלו על קופת המדינה.
אם וכאשר, בעקבות ביטולן של הטבות כספיות שניתנות להם על ידי המדינה, אלפי חרדים ישקלו להתגייס בתנאים אלו או אחרים - הצבא חייב לספק להם תנאי שירות שאינם סותרים את אורח חייהם, ואנשי הציונות הדתית יהיו הראשונים לתמוך בכך. כולנו נרוויח מזה: הצבא יהיה יהודי יותר, החרדים ירגישו שהם חלק מהחברה הישראלית, והמתגייסים משורות הציונות הדתית יאזרו אומץ, בהשראת חבריהם החרדים, לדרוש מהצבא תנאי סף דתיים שהם לא מעזים לדרוש היום. בקיצור, אחרי תקופה של בכי ונהי נגיע בעזרת השם למצב של win-win.
אלה דברים שהיו אמורים לעמוד בראש האג'נדה של מפלגת הציונות הדתית, כי הם לב האתוס הדתי־לאומי מאז ומתמיד. אבל זה נושא רחב יותר שבו צריך לדון במאמר נפרד.