ביממה האחרונה נדמה כאילו אין מלחמה, אין אתגר איראני, לא היה שביעי לעשירי ולא קיים איום חות'י, לבנוני, עיראקי או עזתי.
רק נושא אחד מעסיק את התקשורת הישראלית, פותח את כל מהדורות החדשות, מחייב את כל הפוליטיקאים להגיב לו – עלייתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, להר הבית במהלך תשעה באב.
אינני רוצה להיכנס להיבט ההלכתי של העלייה להר משום שאינני רב ופוסק ומשום שכבר נשפך די והותר דיו בנושא. אני מאמין ומקווה שבן גביר פועל כהוראת רבותיו בכל עניין, ובכל מקרה, זהו עניינו האישי. אבל יש שתי נקודות שצריך לגעת בהן, לטוב ולמוטב.
מצד אחד, טוב נוהג בן גביר שאינו מתרגש מההייפ התקשורתי סביב האירוע. המשילות הרופסת שהפגינה ישראל עד היום, בין השאר בכל הנוגע להר הבית ולשליטה בו, היא חלק מהקונספציה שהובילה אותנו לטבח השביעי לעשירי. הגיע הזמן להפנים שבמזרח התיכון חולקים כבוד למי שיודע להפגין כוח ומשילות, למי שבטוח בצדקת דרכו ולמי שלא מתבייש להפגין אותה בגאון.
גם הסיסמאות השדופות על הבערת המזרח התיכון כבר יצאו מהאוזניים, המזרח התיכון בוער גם בלעדי בן גביר, ובלאו הכי, חלק גדול מההתלהמות הנוספת היא באחריות התקשורת שמפמפמת את האירוע ודואגת שאף אוזן בעולם הערבי לא תפספס אותו (אם כי גם לבן גביר יש אשם תורם בהפיכת האירוע לקרקס תקשורתי).
ובכלל, הצביעות באיסור המוטל על יהודים להתפלל בהר זועקת. איך כל זועקי האפרטהייד מסכינים עם העובדה שיש שטח ציבורי במדינת ישראל בו רק ליהודים אסור להתפלל? הרי מדובר בהחלטה גזענית ופסולה, וכזו שמפגינה חולשה וחוסר אמונה בעצמנו. אם מותר ליהודים לעלות להר, מותר להם גם לשאת שם תפילה.
אבל מהצד השני, וכפי שכבר כתבתי כאן בעבר, בן גביר נמצא בנקודה רגישה מאוד מבחינת המשך דרכו והוא צריך לקבל החלטה – האם הוא ממשיך להתעסק בגימיקים תקשורתיים ובאירועים שפונים במקרה הטוב לאחוזון קטנטן בחברה הישראלית, או שהוא מפנים את מעמדו ואת הפוטנציאל שלו כמפלגת ימין חזקה עם מצע נרחב והתנהלות ביטחונית קשיחה.
העלייה הר הבית, עם כל המיתולוגיה סביבו, מעסיקה במקרה הטוב אחוז ומטה מהאוכלוסייה בישראל, ותעיד על כך העובדה שחרף הקמפיינים האגרסיביים של ארגוני העלייה להר, מדובר על אלפי עולים לכל היותר.
צריך לזכור שהציבור החרדי וחלקים גדולים מהציבור הדתי והמסורתי מצייתים להוראת גדולי ישראל והרבנות הראשית שלא לעלות להר, ובציבורים אחרים ממילא העניין אינו מצוי בראש סדר העדיפויות.
בן גביר יכול לעלות או שלא לעלות, אבל הבחירה שלו לייצר מהאירוע קרקס תקשורתי עשויה להיות בעוכריו. בוחרי ימין שעניין הר הבית לא מדבר אליהם במיוחד, וכאלה הם רוב מוחלט של בוחרי הימין, רואים בעלייה הזו צעד מיותר ואפילו ילדותי במקצת.
צעד שמתאים לבן גביר הישן. מבחינתם, הם היו שמחים לראות אותו בתשעה באב קורא את מגילת איכה בנצרים, ממשיך לחלק נשקים לאזרחים ועומד בתוקף על דרישתו לתגובה צבאית אגרסיבית גם בצפון. אלה סוגיות לאומיות משמעותיות, לא הכנסת אצבע בעין לשותפים הקואליציוניים ועיסוק בזוטות.