לעשות צדקה ומשפט

בשבוע שעבר הושק בעינב שבשומרון הספר 'צדקה ומשפט' שמחברו, הרב אוריאל אליהו, עמד בראש הכולל ביישוב עד התמנותו לדיין בבית הדין הרבני בנתניה. אפשר לומר כי הוצאת ספרו של הרב אוריאל אליהו היא אבן דרך בתולדות בתי הדין הרבניים. 'משפט וצדקה' הוא שמו של הספר, וזהו גם הדגל והיעד של דרך התורה כולה. זה התחיל בפנייתו של אברהם אבינו לה' יתברך, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", בנוגע לאנשי סדום, ובתשובת ה' לו על חינוכו של אברהם ועל דרך ה': "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

משפט וצדקה איננו רק מוטו יהודי עתיק. זו קריאת כיוון וקביעת אופיו של המשפט בכלל ושל דיני המשפחה בפרט. מעמדה הייחודי של הצדקה, בתור חלק מעולם המשפט, הוא חידוש בעולם המשפט בעבר וחידוש בעולם המשפט דהיום.

אחת הנקודות החשובות שמתבררות לאורך הספר החדש היא השילוב שבין משפט וצדקה במזונות ילדים. חלקו הראשון של הספר מוקדש לעניין זה, והוא מורכב מפסקי דין שניתנו בבית הדין בנתניה, יחד עם מאמרים ומחקרים.

השילוב הזה בין משפט לצדקה הוא בעל קנה מידה היסטורי, לא פחות. לפני יותר ממאה שנים הקים הרב קוק את הרבנות הראשית יחד עם בתי הדין הרבניים. השלטון המנדטורי נתן סמכות ורשות לדייני ישראל לדון על פי דין תורה בעניינים שנכללו תחת הכותרת "מעמד אישי", שהיום הם חלק מדיני אישות ומשפחה. אחרי שנות גלות ארוכות, חזר עם ישראל לבנות מערכת משפט שצריכה לתת מענה לבעיות השעה. רוב תחומי המשפט לא קיבלו גיבוי וסמכויות לדון בהם על פי דין תורה, ובעקבות כך גם עם תקומת מדינת ישראל שיפוט בתי הדין הרבניים הוגבל לענייני נישואין וגירושין ומעמד אישי.

מי ששקד על פיתוחה של חוקה לישראל על פי התורה והתאמץ מאוד לשם החלת דין התורה במדינת ישראל היה הרב הראשי שאחרי הרב קוק, הרב הרצוג. הוא עמל לתקן תקנות שונות לפי מצב הדור והשעה, וכך נתקנו תקנות בענייני כתובות ובעניינים נוספים.

אחת התקנות שמסעירה את מדינת ישראל עד היום היא תקנתו של הרב הרצוג בשנת תש"ד בנוגע לחיוב במזונות ילדים. ההלכה קובעת שהאב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש ולאחר מכן החיוב הוא "מדין צדקה". הרב הרצוג, יחד עם חברו הרב עוזיאל, עמדו ותיקנו את חובת המזונות כ"חיוב משפטי גמור" עד גיל 15.

לאחר מכן, כשהרב עובדיה יוסף זצ"ל היה הרב הראשי (בשנת תש"מ), רצו להרחיב את התקנה ולהעלות את גיל החיוב לגיל 18. הרב עובדיה לא הסכים לכך ונעדר מההצבעה. הרב עובדיה לא חשש מלתקן תקנות, ונראה כי הימנעותו מתקנה זו היא מפני שלדעתו הניסיון להפוך את הצדקה לחיוב משפטי גמור אינו נכון.

החוק בישראל קובע את חבות האב היהודי במזונות ילדיו "על פי הדין האישי החל עליו". כלומר, יהודי חייב במזונות ילדיו על פי דין תורה. תקנתו זו של הרב הרצוג היא חלק מהדין האישי, דין תורה, והיא מהווה קביעה מחייבת גם בבתי המשפט לענייני משפחה. אם כן, מה המניע לתקנת הרב הרצוג? ומה משמעות התקנה?

מה שבית המשפט לא מבין

כאן אנו נחשפים לפער שבין שיטות משפט שונות. האם "צדקה" היא חלק מהחוק או שלא? האם בית המשפט יכול להורות על "לפנים משורת הדין"? (התווכחו על כך כבר השופטים מנחם אלון ומאיר שמגר בפסק דין כיתן נ' וייס. מנחם אלון מציג נאמנה את עמדת דין התורה, שבה ברור שגם לפנים משורת הדין היא כלי משפטי). בתקופת המנדט עלתה הטענה כי החיוב במזונות אחרי גיל שש הוא צדקה בלבד. בעולמו של המשפט האנגלי, שממנו יונק עד היום המשפט בישראל, צדקה היא פעולה וולונטרית, וממילא לא ניתן לכפות עליה או לתת מכוחה פסק דין מחייב. אם החיוב הוא משום צדקה בלבד, לא יוכל בית הדין הרבני לדון בכך ולחייב במזונות הילדים.

עקב כך, עמד הרב הרצוג ותיקן חובה לזון את הילדים גם אחרי גיל שש. ועדיין, דור הדיינים שאחרי הרב הרצוג, ובכללם הגרי"ש אלישיב, עמדו והדגישו שגם "חיוב משפטי גמור" אינו אלא מדין צדקה. בעולמו של המשפט העברי "לעשות צדקה ומשפט" אינם דברים מתנגשים אלא משלימים. כך חובת המזונות, בשונה מחיוב משפטי אחר (כמו פירעון הלוואה או תשלום שכר עבודה), תלויה ביכולותיו של האב, ותלויה בגורמים נוספים הבוחנים האם אכן יש צדק בהטלת החיוב במזונות.

לדוגמה, מזונותיו של בן מרדן, היינו בן שמתנכר לאביו. בדין התורה ניתן למצוא הצדקות רבות ומגוונות יותר כדי להפחית או אף לבטל את החבות במזונות במקרה זה. לעומת זאת, בתי המשפט לענייני משפחה בישראל קיבלו את "הדין האישי" ואת החבות במזונות עד גיל 15 כ"חיוב אבסולוטי". חובת המזונות היום בחוק ובפסיקת בתי המשפט בישראל היא חזקה אף יותר מכל חוב אחר. כך למשל, שכר עבודה מוגן מפני עיקולים לכל חוב אחר, פרט למזונות. כלומר, מזונות הילדים קודמים למזונותיו של האב עצמו (!).

דומה היה כי עם השנים גם בתי הדין הרבניים אימצו תפיסה משפטית זו וראו את המזונות כחיוב אבסולוטי. בשנים האחרונות התעוררה סוגיה משפטית זו סביב שאלת חיוב האם במזונות ילדיה. בבתי הדין כיום הדעה הרווחת היא כי האם כלל אינה חייבת במזונות ילדיה, וזהו חיוב אבסולוטי על האב בלבד. מנגד, בבית המשפט העליון ניתן בשנת 2017 בע"מ 919/15 הקובע כי חבות שני ההורים במזונות הילדים אחרי גיל שש שווה. פסק דין זה הוא חדשני, ובו בית המשפט העליון התערב בפרשנות דין התורה, וליתר דיוק – בתקנת הרב הרצוג. הוא העלה לדיון את השאלה האם תקנת הרב הרצוג הייתה "חיוב משפטי גמור" או שהיא הרחבה ונתינת יכולת אכיפה על חיוב שיסודו בדיני הצדקה.

לאורך יותר ממאה עמודים קובע בית המשפט, משיקולים שאינם הלכתיים ואינם תורניים, כי הפרשנות הנכונה, לדעת השופטים, היא שהחיוב הוא כצדקה בלבד ולכן האב והאם שווים בו. כפי שהערנו לעיל, שיטת המשפט בישראל איננה מכירה ב"חיוב מדין צדקה" ואינה מבינה מה הוא, ולכן המשמעות היחידה של קביעת בית המשפט העליון שהחיוב איננו "משפטי גמור" היא שהחבות מוטלת גם על האם.

חלקת האלוקים של הדיינים

בתי הדין הרבניים, כאמור, נוטים שלא לקבל זאת, וכאן מגיע חידושו החשוב של הרב אוריאל אליהו. היכולת לחבר משפט וצדקה, ההבנה כי גם אם החיוב הוא על האב בלבד יש לבחון אותו תוך בחינת מרכיב הצדקה שבו, הוא חידוש שחורז את פסקי הדין שנקבצו בספר. הבנה עמוקה של הטענה ההלכתית־משפטית שבספר יש בה כדי לפתוח צוהר ולבחון מחדש גם את מעמדם של תשלומי המזונות בישראל אף לילדים מתחת גיל שש.

מלבד החלק התורני, העיוני וההלכתי, יש מקום של כבוד למחקר כמעט ראשון מסוגו שנערך ביוזמת הרב אוריאל אליהו. אחרי עשרות שנים של דיונים משפטיים על גובה המזונות, פנה הרב אוריאל ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לבחון מהי עלות גידול ילד בישראל. התוצאות המפתיעות נמצאות בגוף הספר, אולם החשיבות העיקרית, בעיניי, היא ליוזמה ולאחריות הרבה שלו כדיין, תוך שימוש בכלי מחקר ואיסוף נתונים שזכינו להם במדינת ישראל עתירת הטכנולוגיה.

דיני משפחה הם התחום היחיד שנמסרה בו הסמכות לבתי הדין הרבניים. דווקא חלקת אלוקים קטנה זו, שבה הדין משולב ומתובל עם הצדק ועם הצדקה, יכולה וצריכה להפוך לאבן פינה כדי שנגיע ל"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

הכותב הוא טוען רבני

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***