לפני מספר שנים השתתפתי בערב שהוקדש לעקירת גוש קטיף, בהשתתפות רבים מתושבי הגוש. אחת המשתתפות האורחות הייתה ציפי לבני, ששימשה שרת הקליטה בממשלת ההתנתקות.
לבני התפארה בתרומתה למימוש התוכנית, והזכירה תוך כדי כך שהיא הייתה מיוזמי 'תוכנית ההתנתקות המתוקנת'.
ואף אחד בקהל, גם לא אני לבושתי, לא קם וצעק לעברה, שאותה תוכנית שהיא מתגאה בה, היא מעשה הנוכלות הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. לא היה מעשה נוכלות פוליטי גדול ממנו. לא סתם נוכלות, אלא נוכלות כפולה ומכופלת. (אני מניח שישנם כאלו שמנידים כעת בראשם כלפי, בטענה שהיה 'מעשה נוכלות' פוליטי אחר לפני 3 שנים. אני לא מסכים, אבל נתווכח בהזדמנות אחרת).
הציבור הישראלי, מן הסתם, כבר שכח מהי אותה 'תוכנית התנתקות מתוקנת'. אז במלאת 19 שנה לפשע עקירת גוש קטיף ושאר יישובי חבל עזה, נזכיר את ההיסטוריה הנשכחת.
כששרון החליט לסגת מהרצועה בגלל מצוקתו המשפטית, בניגוד לכל ההתחייבויות שלו מהעבר, הוא הבין שהוא צריך לשחק קצת ב'דמוקרטיה', ולהעמיד את תוכניתו להחלטה ציבורית כלשהי. השאלה היתה: מי הגוף שיחליט על כך. יועציו של שרון שיכנעו אותו שבמשאל עם, המהלך הכי דמוקרטי, הוא יפסיד בוודאות, וכך גם אם יעביר את ההחלטה למרכז הליכוד. הגוף היחיד בו תוכל לנצח, הבטיחו לו יועציו, הוא מתפקדי הליכוד. אותם אפשר יהיה לשכנע בחיוניות המהלך. ההיגיון כלפי חוץ היה שאם הליכוד הוא המפלגה היחידה ששינתה את עמדתה, ראוי שמצביעי הליכוד יחוו דעתם אם השינוי מוצדק או לא.
בוועידת הליכוד בח' בניסן תשס"ד, 30 במרץ 2004, הכריז שרון בזחיחות דעת, משוכנע בניצחונו: "החלטתי להיענות להצעה של שר החקלאות ישראל כץ, לקיים משאל בקרב כלל חברי הליכוד, שיתבקשו להכריע בעד התוכנית שאציג או נגדה. משאל החברים יחייב את כל נציגי הליכוד ואני בראשם... קבלת ההכרעה הדמוקרטית בפורום הרחב ביותר היא הדרך הנכונה לשמור על אחדות הליכוד ואחדות הפעולה בליכוד, גם בעת של הכרעה קשה".
התוצאה ידועה. במשאל שהתקיים בי"א באייר תשס"ד, 2 במאי 2004, הובס שרון תבוסה משפילה: 59.5% מכלל המצביעים מתפקדי הליכוד התנגדו לתוכנית, ורק 39.7% תמכו בה. השמחה על הניצחון במישאל נמהלה באבל הכבד על רצח בנות משפחת חטואל הי"ד בבוקרו של אותו יום.
אבל לא איש כשרון ייכנע להחלטה דמוקרטית. וכאן באה לעזרתו ציפי לבני, לפי עדותה שלה: מתפקדי הליכוד אמנם שללו את תוכנית ההתנתקות, אבל אף אחד לא שאל אותם לגבי 'תוכנית ההתנתקות המתוקנת'. ולכן אם תוכנית כזו תוצע לכנסת, לכנסת יש סמכות מלאה לקבל אותה. היא הרי לא מנוגדת לתוצאות המשאל שהתייחס לתוכנית ההתנתקות, לא ל'תוכנית ההתנתקות המתוקנת'.
ומה היה ההבדל בין שתי התוכנית? באופן מהותי – שום הבדל! גם תוכנית ההתנתקות המתוקנת קבעה כי הנסיגה תתבצע, אבל היא תהיה מדורגת: "מדינת ישראל תפנה את רצועת עזה לרבות היישובים בה ותיערך מחדש מחוץ לשטח הרצועה. זאת, למעט היערכות צבאית באזור קו הגבול בין רצועת עזה למצרים (ציר פילדלפי). היישובים יסווגו לארבע קבוצות: קבוצה א' - מורג, נצרים וכפר דרום. קבוצה ב' - יישובי צפון השומרון (גנים, כדים, שא-נור וחומש). קבוצה ג' - יישובי גוש קטיף. קבוצה ד' - יישובי צפון רצועת עזה (אלי סיני, דוגית וניסנית)... (הממשלה) תתכנס מעת לעת כדי להחליט בשאלת הפינוי אם לאו, לגבי כל אחת מהקבוצות בנפרד".
בהחלטת הממשלה נקבע כי "הממשלה מאשרת תוכנית התנתקות מתוקנת - אולם אין בהחלטה זו כדי לפנות ישובים... לאחר סיום עבודת ההכנה, תשוב הממשלה ותתכנס על מנת לקיים דיון נפרד ולהחליט אם לפנות יישובים אם לאו, איזה ישובים ובאיזה קצב, בהתחשב בנסיבות באותה עת".
זה היה מעשה הנוכלות הראשון. הרי מתפקדי הליכוד, במשאל, לא התבקשו להחליט אם נוה דקלים ייעקר לפני כפר דרום או להיפך, והאם להרוס קודם את אלי סיני ואח"כ את גני טל או שהסדר יהיה הפוך. הם התבקשו לענות על שאלה פשוטה: נסיגה ועקירת יישובים – כן או לא? ותשובתם היתה חד משמעית: לא!! תוכנית ההתנתקות המתוקנת התעלמה מההכרעה הברורה הזו.
מעשה הנוכלות השני היה – שאפילו מהלך זה ("תשוב הממשלה... ותחליט אם לפנות יישובים וכו'"), לא בוצע. בסופו של דבר, צה"ל ביצע 'בליץ' של עקירת יישובים בלי לשאול את הממשלה, למעט בסוף התהליך, כשהממשלה התבקשה להחליט אם לעקור את יישובי צפון הרצועה, אחרי שכל יישובי הגוש כבר נחרבו. כמובן שהיא החליטה בחיוב, בלי שום דיון אם לפנות יישובים אם לאו, ובלי שום ניסיון 'להתחשב בנסיבות'.
מעניין כמובן גם הסעיף שקבע כי ישראל תישאר תשמור על שליטה בגבול בין רצועת עזה לבין מצרים (ציר פילדלפי). "נוכחות זו הינה צורך ביטחוני חיוני. במקומות מסוימים, ייתכן שתידרש הרחבה פיזית של השטח שבו תתבצע הפעילות הצבאית... בהמשך, תשקול הממשלה לפנות אזור זה. פינוי האזור יהיה מותנה, בין היתר, במציאות הביטחונית, ובמידת שיתוף הפעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר". את ההמשך כולם יודעים.
לימור לבנת: אריק הוליך אותנו שולל, וביודעין
מי שחושפת לאחרונה את הרמאות של שרון, היא השרה לשעבר לימור לבנת, בספרה 'בעלך מרשה לך?' שהופיע לאחרונה בהוצאת 'ידיעות ספרים'. וכך היא מתארת את עדותה האישית (עמ' 274):
"...אריק לא נרתע. חרף כשלונו, וחרף הצהרתו בוועידת הליכוד כי יקבל את תוצאות המשאל, לא עלה בדעתו לכבד את תוצאותיו. בישיבת חירום שכונסה אצלו למחרת, היו חילוקי דעות בין אנשיו, אך היה ברור שאינו מתכוון לוותר. אחרי הכל זה אריק שרון, כן?
"וכך, כעבור יומיים, הודיע שהתוכנית תיבחן מחדש, אך תיעשה בה 'ריוויזיה'".
ולבנת ממשיכה לתאר (עמ' 285):
"השר מתן וילנאי, דיווח רזי ברקאי בגל"צ, אמר שההחלטה להביא כל פעם מחדש להחלטה את נושא הפינוי בארבע קבוצות היא משוללת היגיון מבצעי, ונועדה רק לרצות את מרכז הליכוד ולהמשיך את משחקי 'הכאילו' של שרי הליכוד...
"'האם מדובר בעיקור של פשרת לבני מתוכן?' כתבה דיאנה בחור ניר ב-ynet ב-3 באוגוסט, והבהירה: 'בהתאם לפשרת לבני מפברואר 2005, צריכה הממשלה להתכנס לפני כל שלב של פינוי כדי לבחון אם יש בנסיבות ששוררות באותה עת כדי להשפיע על הפינוי. לשם כך אמורים השרים לשמוע סקירות מודיעיניות וביטחוניות'. דברים אלה נכתבו ארבעה ימים לפני ישיבת הממשלה המכרעת.
"התחושה היתה ששרון מתכנן תרגיל.
"עוד טרם ההצבעה ביום ראשון, 7 באוגוסט, הודעתי כי החלטתי להצביע נגד. זאת לאחר ששרון אמר לי כי ההצבעה על השלב השני של הפינוי תתקיים בטרם יחל הפינוי עצמו, או בסמוך אליו. הוספתי: 'מדובר בהפרה של הפשרה שהושגה בפברואר, על הצבעה בארבעה שלבים'.
"...החששות שמא שרון מתכוון לעקר את פשרת לבני היו מוצדקים. זו בדיוק היתה תוכניתו, והוא העלה לאישור, בזו אחר זו, כמעט ללא נשימה, כל אחת מארבע הקבוצות. 'מי בעד פינוי קבוצה א' ירים את ידו. מי בעד קבוצה ב' ירים את ידו', וכך הלאה.
"ניסיתי להתנגד. אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, זה עומד בניגוד להחלטת הממשלה מ-6 ביוני אשתקד, לפיה כל קבוצה תובא בנפרד, ורק אחרי שנראה מה יקרה, נשקול מחדש ונחליט לגבי הקבוצה הבאה'.
"שרון לא היה מוכן לשמוע. הוא היה החלטי, נחוש. אנשי מערכת הביטחון אמרו שיש צורך במה שהם כינו 'רציפות הפינוי', ושהם דורשים חופש פעולה מבצעי שלא יאלץ את הצבא להמתין לאישורים נפרדים, כל פעם מחדש.
"הזעם היה עצום. אריק הוליך אותנו שולל, וביודעין. הבעתי את כעסי. זה לא עניין את שרון. הצבעתי נגד יחד עם סילבן שלום, דני נווה, צחי הנגבי וישראל כץ. יצאתי נסערת מהישיבה". סוף ציטוט מספרה של לימור לבנת.
נתניהו, אגב, לא השתתף באותה ישיבה, כיוון שהתפטר מהממשלה עם תחילת הישיבה – מאוחר מדי, כפי שלבנת מציינת. לבנת גם מזכירה שבכל תהליך אישור הגירוש "נתניהו תמך ולעתים זיגזג" ובארבע ההצבעות שהיו בממשלה ובכנסת, הצביע בעד.
הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'