'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר' - תקט"ו, תפילות התפלל משה בעת ההיא. אומר המדרש רבה, שמשה התפלל באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים כמניין ואתחנן שהוא בגימטריא 515 [י"א י'].
ולכאורה תמוה הדבר. וכי אפשר שמשה רבינו ע"ה איש האלוקים, נביא הנביאים, עבד ה' אשר מעיד הקב"ה, 'בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא', התחנן על נפשו באופן נשגב עד שהתפלל תקט"ו תפלות ותפילותיו הושבו ריקם?! והלא הקב"ה "שומע תפילות כל פה" הוא, וק"ו לתפילותיו של נאמן ביתו.
אלא באמת פשוט וברור שתפילותיו של משה לא היו לשווא ולא חזרו ריקם מלפניו ה', אלא שלפעמים הקב"ה עונה לתפלתנו בדרך שלא צפינו ובדרך שהוא נשגב ונעלם מבינתנו. יש ואבא אומר: לא! אך אומר הבעל-שם-טוב, שאחת הסיבות העיקריות הגורמות לבני-אדם לזלזל בתפלה, היא משום שלפעמים מתפלל אדם בכל לבו ומבקש מהקב"ה את צרכיו, וכשאין הוא זוכה לראות שבקשותיו מתמלאות, מתייאש הוא מן הרחמים, וחושב הוא בליבו שאין תפלתו נשמעת.
אך באמת הקב"ה שומע תפלת כל פה, אלא שהקב"ה הוא לבדו יודע מה טוב לו לאדם, ולפעמים תפילותיו של אדם נשמעות ואף נענות בדרך שאין הוא יודע או אין דעתו משגת, או שניהם כאחד. זה מה שאמרו חכמים בגמרא ברכות למה הכוונה בדברי דוד בתהלים 'סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם' [מג, יב], אמר לו, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני-אדם מזלזלים בהם.
ומפרש רש"י - כגון תפלה שעולה למעלה. דכל תפלה שנאמרת בכוונה ויוצאת מעומק לב המתפלל, מתקבלת, אלא שלא תמיד בדרך שהאדם ביקש. יש שמתפלל על עצמו והקב"ה מטיב עם בניו ובני בניו, יש המתפלל על עושר וכבוד והקב"ה נותן לו חיים, יש שמתפלל במקום זה והקב"ה עונה לו במקום אחר, וכן על זו הדרך.
וכך אמרו חז"ל בדברים-רבה [נצבים ח, א] גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפלה? אם אינה עושה כולה, היינו שהמתפלל לא נענה לכולה, חציה היא עושה. ובדברים רבה [כי תבא ז י] מובאים דברים מבהילים.
משה ויתר על בקשתו הנכספת, אותה אמר ב 515 תפילות, 'אעברה נא' [ואכנס לארץ-ישראל] כדי לקיים 'סלח נא', [סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ' על חטא המרגלים]. אמר לו הקב"ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשים. אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. אמר רבי יהושע בן לוי: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו – ריבונו-של-עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תנזק צפורנו של אחד מהם!
תפילותיו של משה לא הושבו ריקם אלא עלו לרומו של עולם, ומשם השפיעו על כל עתיד כלל ישראל, כיוצא בזה, אף תפילות כלל ישראל לא יוצאות ריקם, ככתוב בפרשתנו - 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [ד, ז]. וכפי שאומר רבנו בחיי: רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתם של ישראל שהם מתפללים ונענים כי יכוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם.
הואיל ויש לחיות עם הפרשה, כדברי הרב'ה מלובביץ זי"ע, וענייני תפילה במרחב הציבורי והמחיצה על הפרק בשיח הציבורי, ראוי תחילה לזכור ולהזכיר שהראשון שהתפלל במרחב הציבורי היה יצחק-אבינו, ככתוב 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' - אמרו חז"ל: אין שיחה אלא תפילה, ודרשו מכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה תוס' ברכות .
לפי חכמינו היה זה בהר המוריה, מקום השכינה, מקום בו לא רק יחיד מתפלל במרחב הציבורי תחת כיפת השמים, אלא ציבור עצום, וברוב עם הדרת מלך. וכך הוא גם במצות 'הקהל' שהיא מצוות עשה מהתורה להקהיל את כל עם ישראל העולים לרגל בחג הסוכות שבמוצאי שנת שמיטה וכשהמלך קורא בפניהם בתורה . מצוות 'הקהל' זו מתבצעת במרחב הציבורי תחת כיפת השמים וברוב עם.
'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו', לא רק לבקשות והודאות נועדה התפילה, אלא לעצם הקשר של האומה הישראלית ושל הפרט מישראל להיות קרובים אל ה' ית'. עצם הקירבה לה' מביאה חיות לאומה. ככתוב בפרשתנו, 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם'. לא סתם קשר בעלמא אלא דבקות. הדבק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
אומר מרן הרב קוק זצ"ל בעולת-ראיה [א. פסקה ב].הנשמה היא חלק אלו-ה ממעל ולכן היא עצמה הרצון הפנימי העמוק לחיבור ולאמת הבוערת בנו כל עת. התפילה היא מלמטה למעלה. ואילו התורה מלמעלה למטה. כיצד? מתוך אותו המעיין המלא קדושה טבעית שבליבנו, אנו דולים ומוציאים את הרגשות העדינות מן הכוח אל הפועל. מכוונים לרומם אותן ולשגבן, לטהרן ולקדשן בקדושה עליונה... זהו משפט התפילה. אומר בעל 'נתיבות-שלום', שהחודש חל יום פקידתו - זאת חובתו ומטרתו של כל יהודי בעולם - שיהיה דבוק בה' ויתענג על ה'.." [עבודת ה' מאמר א.]
אך מעבר לחשיבות תפילת היחיד, חשיבות יתירה יש לתפילה בציבור ברוב עם. בספר איוב נאמר: 'הן אל כביר ולא ימאס', ודרשו חכמים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של 'כביר', היינו, קיבוץ של אנשים. גם אם היחיד שבאותו קיבוץ אנשים, אינו ראוי שתפילתו תיענה ותתקבל ברצון בשמים, הרי בהיותו חלק מציבור של מתפללים הופכת תפילתו לרצויה ומקובלת בכל עת.
כוחו של ציבור הוא בכך, ששערי התפילה אינם נעולים בפניו, גם אם יש בתוך הציבור הזה יחידים שמעשיהם אינם חיוביים ביותר, בלשון המעטה. וכפי שאנו אומרים קודם תפילת 'כל נדרי' בליל יום כיפור - עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִים לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים. לא זו אף זו. לרבים וטובים זהו הקשר החד שנתי עם בורא עולם, ואוי להם למי שמבקשים לנתק גם קשר יחידי זה של בריות טובות מבוראם.
עיקר עבודות הקודש והמקדש היה בהקרבת 'קורבנות הציבור' – תמיד-של-שחר ותמיד-של בין-הערביים מדי יום ביומו ועוד, הציבור דאג שלעבודת בית ה' לא יהיה הפסק.
משחרב הבית, כוחו של הציבור ירד פלאות. התפילה בציבור העלה שוב על נס את כוחו וערכו של הציבור, ומלמדת אותנו כי גם בשעת חורבן, כוחו של הציבור גדול לאין ערוך מכוחם של יחידים.
אגב, זכות גדולה זכתה העיר העברית הראשונה, בהיותה גם ראשונה בתפילות הציבור תחת כיפת השמים. היה זה הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, רב העיר, שהנהיג עוד בתש"ג, 1942, בעוד אירופה בוערת, את מנהג 'הקפות שניות' במוצאי שמחת-תורה ברחובה של עיר, וכן את מנהג 'שירת-הים' בשביעי של פסח והיותר ידוע מנהג 'תשליך' ברוב עם מדי ראש-השנה על שפת הים.
ועתה באשר למחיצה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. מדהים! מסתבר שהראשון שהתנכל למחיצה במרחב הציבורי המפרידה בין גברים לנשים, עשה זאת כמאה שנים לפני ההחלטה האומללה של מועצת-העיר העברית הראשונה. היה זה לא אחר מאשר המופתי, אמין אל-חוסייני, גם אז היה זה בליל יום כיפור. בליל יום-כיפור, בספטמבר ,1928 התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת-הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים.
למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה הבריטי דאגלס-דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות פלדה, כדי להסיר את 'פרגוד האיום' שאיים על שלום העולם... בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות 'מוות לכלבים היהודים'. הקצין טלטל את שמש הכותל הישיש והורה לאחד הסמלים להרוס את המחיצה.
המחיצה היא ניסיון השתלטות על הר הבית, טען המופתי. זו הייתה יריית הפתיחה שהביאה לשלהוב ההמון השקט, עד לפרעות תרפ"ט באותו שנה בחודש אב. אגב, כמו בכל בית בעזה כיום, הופץ ציור ובו תמונת מסגד 'כיפת-הסלע' כשה'דגל הציוני' מתנוסס עליו, בטענה כי הציור הוא מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על ההר...
לעצם התפילה במרחב הציבורי, מלבד ברחבת הכותל המערבי, זו הייתה קיימת משכבר הימים. אומרת המשנה בתענית [ב,א] - סדר תעניות כיצד? מוציאים את התיבה מבית-הכנסת לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה, בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושי וכו'.
אחר שלומדים על יחוד ישראל בקרבתם לה' דרך התפילה, ממשיכה התורה ואומרת: 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [ד,ח]. מיוחדים הם ישראל בקרבתם אל ה', אך לא פחות מכך חשובה התורה שניתנה לישראל. אומר רבנו-בחיי, 'כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' - כלומר שהתורה נתנה מתוך אותן המידות של ישראל שהזכיר קודם לכן. קשר ישיר קיים בין גדלות עם-ישראל לגדלות תורתו, אך ראשונה בחשיבותה היא גדלות עם-ישראל.
כאותו מדרש-רבה [ויצא] על אותו זקן ששאל את אליהו [הנביא]: שני דברים יש בלבבי, ואני אוהבן אהבה גמורה: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהן קודם לחברו, תורה או ישראל? אמר לו: דרכן של הבריות לומר: תורה קדמה לכל, שנאמר: 'ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [משלי ה, כב], אבל אני ה', אומר: ישראל קדמו לכל, שנאמר: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' [ירמיהו ב,ג].
בדומה פרש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, את הגמרא בבבא מציעא [פה.], על מה אבדה הארץ?... על שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא למדו תורה מתוך העמקה בברכתה, שלימוד התורה צריך להיות מתוך ההבנה וההכרה שהבורא בחר בנו מכל העמים, ולכן נתן לנו את התורה, וכסדר לשון הברכה: ...'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'.
כמו בתורת-הקבוצות, יש זרים האומרים: 'אין תוחלת ואין תקווה', לעומתם קבוצת הבוטחים אומרת: 'חון אום לשמך מקווה, כי ישועתנו קרבה'. יש התועים בתוהו לא דרך, הזועקים על... ויש אשר יזעקו אל - 'וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם'... יש הצועקים על, ויש הצועקים אל - 'וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם'. ותמוה מדוע בעיר העברית הראשונה, הזועקים וצועקים על, רשאים לעשות זאת במרחב הציבורי, ואילו הזועקים וצועקים אל, רשאים לעשות זאת רק בין חדרי ליבם ובאוהליהם, בבתי-כנסיותיהם ובתי-מדרשותיהם. אלו ואלו זועקים, אלו ואלו צועקים. ורבים מן הזועקים על, אף שייכים לקבוצה הזועקת אל, ובקבוצה המכילה את כלל ישראל, הרוב המוחלט, המכנה-המשותף, זועק לשוויון, לאחדות ולאהבת-חינם. לו יהי.