נסיגה = רוח גבית לטרור

אחד הטיעונים המרכזיים בעד הנסיגה מהרצועה לפני 19 שנה, היה ריבוי הנפגעים ברצועה כששלטנו שם.

מטרת הנסיגה, כך הסבירו תומכי המהלך, היתה בראש וראשונה לעצור את הפיגועים ברצועה. הטענה הזו, אגב, נשמעת לא פעם עד היום כטיעון שהצדיק את המהלך.

מול הטענה הזו, אין ברירה אלא לערוך את חשבון הדמים האכזרי וההכרחי. אחרי טבח שמחת תורה, הטענה שהנסיגה מהרצועה חסכה הרוגים כבר לא סתם נלעגת; היא נמצאת עמוק במחוזות ההזיה המחשבתית. אבל גם בדיקת עצם הטענה שריבוי הנפגעים הביא לנסיגה, מוכיחה כי היא מופרכת מיסודה. יותר מכך: אם היה גורם שהאיץ את הטרור והגביר את הפיגועים, זו היתה ההחלטה של שרון על הנסיגה.

המספרים לא משקרים: מתחילת האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 ועד לחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, תקופה של 6 שנים, נהרגו או נרצחו ברצועה 30 איש, חיילים ואזרחים – ממוצע של חמישה הרוגים בשנה.

(אני כותב ממוצע, כי בשנת 1993 לבדה, כשממשלת רבין החלה במגעים עם אש"ף לקראת הסכם אוסלו, נרצחו בפיגועים 12 ישראלים. כל השמות נמצאים אצלי). בעשור שבין החתימה על הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993 ועד להכרזת שרון על הנסיגה בפברואר 2004, נהרגו או נרצחו ברצועה 114 ישראלים (106 מתוכם מאז מהנסיגה מהרצועה במאי 1994 עד להכרזת שרון על הנסיגה) - ממוצע של 11 חללים בשנה.

ב-י' בשבט תשס"ד, 2 בפברואר 2004 הטיל שרון בראיון לעיתון 'הארץ' את הפצצה שהרעידה את כל המדינה: הוא החליט לפנות את כל יישובי גוש-קטיף עד האחרון שבהם, ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון. מאותו ראיון ועד השלמת הנסיגה באוגוסט 2005, תקופה של שנה וחצי, נהרגו או נרצחו ברצועה 47(!!) ישראלים.

47 הרוגים בשנה וחצי, לעומת ממוצע של 11 בשנה לפני כן. כל האירועים הקשים ברצועה שנצרבו בתודעה הישראלית – הרצח של בנות משפחת חטואל הי"ד, פיצוץ הנגמ"שים בעזה ועל ציר פילדלפי, ועוד – התרחשו אחרי ששרון הכריז על רצונו לסגת מהרצועה. ההכרזה הזו, כמו שאמר אז הרמטכ"ל בוגי יעלון כשעוד חשב בצורה עניינית והגיונית, העניקה רוח גבית לטרור. ומה שהיה נכון אז, נכון יהיה תמיד: נסיגה = רוח גבית לטרור.

הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'