ביום הזה בדיוק לפני 19 שנה, גורשנו מחומש. זה היה יום של בכיה לדורות, הכאב ואבדן הדרך הלאומי לא ידעו גבול, כמו בחטא המרגלים הנורא והמאיסה בארץ חמדה - כך קרה גם בקיץ תשס"ה.
היינו הבית האחרון בגירוש, לעולם לא אשכח את אותם רגעים נוראיים כשהחיילים ניצבו בסלון ביתנו אחרי תקופה איומה המהולה בתקווה עצומה שהתנפצה.
המילים המרגשות של אביו של בעלי, שולי הי"ד כשהוא פנה לחיילים שם זכורות לי היטב: "אנחנו הבית האחרון שאתם מפנים מכאן. אבל דעו לכם, מהבית הזה אנחנו לא יוצאים בצער ובכאב - מכאן אנחנו יוצאים בראש מורם. כי אנחנו יודעים שאנחנו נחזור. אנחנו הבית האחרון ומכאן תצא בשורת השיבה".
מילותיו ברגעים אלו היו מלאות עוז ואמונה, בעיקר על רקע הצער והשבר בו היינו נתונים. הדברים הללו לקחו אותי היישר לסיפור על רבי עקיבא בגמרא, כאשר ראה רבי עקיבא שועל נכנס ויוצא מבית קודשי הקודשים, הוא לא הגיב בצער אלא צחק.
ר' עקיבא צחק כי ידע שהשבר והשפלות הנוכחית הם רק שלב ותנאי בדרך להתגשמות הנבואות העתידיות של גאולה ותיקון.
כמו רבי עקיבא, אביו של שולי הי"ד הראה חוכמה ואמונה, הבנה שהכאב הנוכחי הוא חלק מהדרך להגשמת תקוותנו.
18 שנה לאחר מכן, זכיתי להיבחר לכנסת ישראל ולהוביל את תיקון חטא המרגלים של דורנו. בזכות המאבק המתמשך והאמיץ שלנו ושל ישיבת חומש לביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון, הצלחנו לשוב וליישב את חומש (לפחות את חלקה). ביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון היה פועל יוצא של האמונה והנחישות שלנו ושל עם ישראל מאז היום הארור בו גורשנו.
היום, כשאנו חוגגים את חזרתנו לחומש, זהו ניצחון אמונתנו. ניצחון התקווה שהנחילה לנו עמידתנו האיתנה.
על גבי ההר הטוב הזה אני מביטה גם אל מצבנו כעת, גם כשנראה שהעתיד מלא באתגרים, עלינו להחזיק באמונה ובתקווה כי דווקא מתוך השבר והכאב תצמח הישועה ונזכה להגאל.
האמונה והחזון שלנו לשוב ולרומם את ההתיישבות בכל חלקי ארצנו. ובע"ה בקרוב גם בחבל עזה! התפילה לשובם במהרה של בנינו ובנותינו מהשבי החמאסנאצי הם אלו המניעים אותנו קדימה. גם בתוך הקושי הגדול - כמו רבי עקיבא אז, אנו מביטים, מאמינים ולא מפסיקים לקוות ולחזות במהרה את הגאולה שבדרך בע"ה.