לא רצינו במלחמה. כל כך לא רצינו את המלחמה שהתעלמנו מהסכנה. מה שקורה מאז הוא הפנמה ותגובת נגד.
השבוע פרסם עיתון "הארץ" שצה"ל משתמש בפלשתינים בתור סורקי מנהרות. "מגן אנושי", להגדרתם.
בלי להתייחס לנכונות הטענה, בדילמת חופש העיתונות מול החופש לחיות אין לי ספק שצה"ל עושה את הדבר הנכון. כשפסלו את "נוהל שכן" חשבתי שזו טעות גדולה, אבל אז לא עמדנו בפני סכנה קיומית. עכשיו כן.
נניח שבעקבות התחקיר העיתונאי תוגבל האפשרות התיאורטית הזאת. האם הכותבים והעורכים היו מוכנים לשלם את המחיר אם היה זה חייל מבני משפחתם? המלחמה מחייבת בהירות מחשבה, לא רק על הממשלה והמנהיגות שנכשלה - זה קל לעיתון, אלא גם על הדילמות המבצעיות ערכיות שלנו.
בניגוד לברברים שמולנו, אנחנו לא הורגים חפים מפשע במתכוון, לא מחסלים שבויים אחרי שנשבו, שומרים על ערכי הלחימה למען עצמנו אבל גם עושים הכל כדי להשמיד את האויב ואת התשתיות שלו.
אין מלחמה נקייה. יש דילמות בשטח, כגון מי נכנס למקומות מסכני חיים. מאז ומתמיד שלחו מדינות בני אדם שמסכנים את חייהם: חיילים אבל גם סוכנים, משתפי פעולה וחיילי אויב שמופעלים. זה חלק מהמלחמה.
לא אנחנו בחרנו בזה, אבל אנחנו נסיים. לשם כך חייבים להיות אגרסיביים, נחושים, מחרחרי קרב. האויב חייב לפחד כדי שב־50 השנים הקרובות לא נדע מתקפה כזאת. זה לא הרס תשתיות והרג מתוך רצון להרוג ולנקום אלא מתוך רצון לחיות.
ברור שבדמוקרטיה אין יכולת למדינה לעצור פרסומים לחלוטין, אפילו צנזורה מוגבלת כשמפרסמים בעיתון זר. מי שצריך לגלות אחריות זה העורכים והכתבים. אין סקופ ששווה חיים של חיילים שלנו.