ט"ו באב, התאריך שאותו אנו מציינים היום, עבר כבר לפני שנים רבות סילוף דרמטי של מהותו.
אני מניח שהעיתונים היום יתמלאו סיפורים דרמטיים סוחטי דמעות על ההוא שאהב את ההיא וההיא שהתאהבה בההוא. רק שט"ו באב בכלל איננו חג האהבה. ט"ו באב במהותו הוא חג האחדות. כל מהותו עוסקת באחדות עם ישראל.
כשסוקרים את האירועים שהתרחשו על פי מסורת חז"ל בט"ו באב, מוצאים את "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה", כלומר הותרו נישואים בין השבטים השונים בבני ישראל (תופעה שלא היתה בגלל פרשת בנות צלופחד, שיצרה בידול ומתח בין השבטים), ו"יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - הותר לכל העם להתחתן עם בנות שבט בנימין לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשת פילגש בגבעה. זה לא סיפור של אהבה. זה סיפור של אחדות עם ישראל. הסיפור במשנה במסכת תענית על ט"ו באב, כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד, ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך, על בסיס הכתוב בספר שופטים על "חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה", הוא תולדה של ההיתר לכל העם להתחתן עם בנות שבט בנימין.
התקופה הזו, גם בעיצומה של מלחמה אבל בוודאי בשנה שקדמה לה, נתפסת כאנטי אחדות המובהקת ביותר. השיח הציבורי, כך נראה, בנוי כל כולו אך ורק על גידופים, חרפות, השמצות, התקפות אישיות והתקפות פוליטיות. מתי היה כאן לאחרונה דיון ציבורי ענייני אמיתי? אני מתקשה להיזכר בכך, וכנראה שזה לא בגלל שאני עד כדי כך סנילי.
יש לי חברים טובים בשמאל הישראלי, חברים טובים באמת, שאנחנו חלוקים מהותית בעמדותינו הפוליטיות, החברתיות והדתיות. אני שומע מדי פעם את הצורך, להבין ולקבל את בעל הדעה השונה. להבין את הלגיטימיות של הדעה שאינה מקובלת עליך. יצא לי במהלך חיי להשתתף בלא מעט מיפגשים שמהותם היתה החובה להאזין גם לדעה שאתה חלוק עליה.
לדעתי, הבעיה חמורה הרבה יותר. מדובר במחלוקת שאיננה יכולה להיפתר ב"אתה תקבל את הדעה שלי כלגיטימית, ואני אקבל את שלך". ניקח לדוגמה את הנושא המדיני. אני, בהנהגות שלי, בפעילות העיתונאית שלי, במקום המגורים שלי, עושה כל מה שביכולתי להרוס עד היסוד לחברי הטובים מהשמאל את הגשמת חלומם האידיאולוגי. לגיטימי לחלוטין. חוקי לחלוטין. מוסרי לחלוטין. אני לא מתנצל על כך. זו השקפת עולמי ואותה אני פועל להגשים.
מנגד, החברים שלי מהשמאל, ויש לי כאמור לא מעטים כאלה, אהובים באמת, עושים כל שביכולתם בפעילותם החברתית, הציבורית והפוליטית, להרוס עד היסוד את הגשמת החלום האידיאולוגי שלי. הם לא חוסכים כל מאמץ לכך. לגיטימי לחלוטין. חוקי לחלוטין. מוסרי לחלוטין. גם הם, ובצדק, לא מתנצלים על כך. זו השקפת עולמם ואותה הם שואפים להגשים.
ומכאן מרחפת השאלה: איך, במצב הזה, כשאנחנו נמצאים בתנועה מהירה לכיוון של התנגשות חזיתית – נצליח לשמור על ה'ביחד'? איך במצב הזה נשמור על אחדות?
הפתרון מוכר לכולם, והוא אפשרי אם כולם יקבלו אותו. לפני שנה כולם צעקו אותו ברחובות, אבל לא כולם התכוונו למה שהם צעקו: ד-מוק-רט-יה! דמוקרטיה! דמוקרטיה במובן הכי יסודי והכי בסיסי שלה: דעת הרוב היא הקובעת. בדיוק כמו שגם בדיון הלכתי 'יחיד ורבים הלכה כרבים', עיקרון המבוסס על העיקרון של ' אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' (שמות כ"ג ב', כל עוד זה לא סותר כמובן את תחילת אותו פסוק 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִיב לִנְטֹת'). והרוב איננו רוב פרלמנטרי מקרי שמבוסס על מיקח וממכר פוליטי מסואב, אלא דעת רוב הציבור, שנבחנה בכלים מדעיים אמיתיים ומדוייקים.
אמת, בדמוקרטיה חובה לשמור גם על זכויות המיעוט, ובדמוקרטיה יש חשיבות גדולה לגופים שהם שומרי הדמוקרטיה כמו בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים השונים, בתנאי שהם עושים מלאכתם נאמנה, פועלים ביושר ובהגינות, לא נושאים פנים במשפט ולא פועלים בהתאם לשיקולים פוליטיים או שיקולים זרים אחרים – מה שקשה לומר כיום הן על בית המשפט העליון והן על הייעוץ המשפטי לממשלה. אבל היסוד של הדמוקרטיה, אבני הראשה שלה שבלעדיהם אין שום משמעות לשלטון דמוקרטי אמיתי, הוא קבלת הכרעת הרוב.
אלו הם כללי המשחק הדמוקרטים. ברגע שכולם יסכימו על כך, ברגע שכולם יסכימו לקבל את ההבנה הזו, הוויכוחים יישארו עניינים, ללא איבה או שאיפה למאבק אלים, כך תישמר האחדות.
ציינתי קודם את השיח הציבורי המלבה את העויינות הפנימית. השנה הוכח יותר מכל שהשיח הזה מצוי אצל הפוליטיקאים, אצל מעצבי דעת קהל, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות – אבל לא בציבור הישראלי. חיילים שנלחמו כתף אל כתף בעזה ובנותיה, שחילצו אלו את אלו תחת אש והסתערו יחדיו על האוייב, לא יחזרו בשום פנים ואופן לאווירה העכורה של תשפ"ג. דווקא אצלם, יותר מכל מגזר אחר, הקרקע פוריה להבנת כללי המשחק הדמוקרטים שציינתי, שמעקרים כל שבריר של איבה פנימית זה כלפי זה.