בעוד שבועיים אמורה להיפתח שנת הלימודים אם כמובן נתעלם מהטרללת ושאר הגורמים שהפכו את חבית הנפץ של המזרח התיכון לאטרקטיבית ומושכת מתמיד.
מאות אלפי תלמידים מתרגשים מחזרה לשפיות לידוע ולמוכר, ובעיקר מהעוגן החברתי שבו הם שוב פעם ימצאו את עצמם מוקפים בחברים, מריצים דחקות אחד עם השני ובעיקר מזכירים לעצמם מדוע אין ולא יהיה כמו תקופת הילדות והנוער שמסוגלת לייצר לך מציאות חיים דמיונית ואוטופית ששום נסראללה או חמינאי לא יוכל לחדור מבעדה.
אבל תרשו לי לשתף אתכם במכתב שהגיע אליי היום בבוקר מאמא כואבת ומודאגת שגם בתקופה המשוגעת וההזויה שאנחנו חיים בה, מזכירה לנו שיש דברים שלא הולכים לשום מקום וגם האמת שלא ממש מעניין שבכל רגע נתון חבית הנפץ הזו של המזרח התיכון יכולה להתפוצץ למלחמה אזורית:
"שלום אבינועם. החופש נגמר והילד שלי שעולה לכיתה ז' לא רצה לקנות ולו מחברת אחת חדשה ומבחינתו הוא בכלל לא בטוח שהוא מתכוון לפתוח את שנת הלימודים.
לפני שנה, כשעלה לכיתה ו', כל החברים שלו כבר סיכמו מראש מי הולך לשבת ליד מי ואילו הוא חיכה וחיכה ושאל וניסה וכלום. אף אחד לא הסכים לשבת לידו. אף אחד לא התעניין ואף אחד לא שאל.
כשניסיתי (אני אם גרושה במשמורת מלאה) לבדוק מול המחנכת שלו היא אמרה לי שלצערה אין לה הרבה מה לעשות בעניין והיא למרות כל הרצון הטוב והאמפטיה לא יכולה להכריח אף אחד לשבת לידו.
לאחר מכן שלחתי הודעה בקבוצת ההורים, מה שהיה גם ככה אקט מאוד משפיל מבחינתי ומבחינת הילד שלי וביקשתי עזרה...היו הרבה הורים עם לב טוב ונכונות לעזור אבל בשורה התחתונה...לא נמצא התלמיד שיוכל לשבת ליד הילד שלי.
ביום החזרה ללימודים הילד אמר לי 'אמא, תשכחי מזה! אני לא רוצה ללכת! גם ככה אני מרגיש מושפל...מה אני צריך את זה? אני כבר אלמד בבית ספר אקסטרני או שנעבור לחינוך ביתי. למה אני צריך לעבור את הגיהינום הזה?'.
עם דמעות אמרתי לילד שלי שילך בכל זאת וברגע שירצה שיתקשר אליי ויחזור לבית. אני לא מתכוונת להכריח אותו.
הוא הלך וסיפר לי שבבית הספר כולם התחילו לשבת אחד ליד השני ורק הוא ישב לבד...עד שראה אותו מישהו מהחברים שלו ופשוט ריחם עליו ועבר לשבת לידו. מצד אחד הוא שמח שהוא כבר לא היה שקוף...מצד שני הוא הרגיש איך שכל הכיתה מרחמת עליו.
השנה לקראת כיתה ז' התלבטתי המון מה לעשות בעניין. האם לשלוח אותו לבית הספר (גם ככה מאוד מורכב לו בסניף ביישוב שלנו) או פשוט לחשוב על כיוון אחר. שבועיים לפני תחילת שנה, אני קוראת מכאן לכל ההורים: בבקשה! אני יודעת שאתם עסוקים ונמצאים במלחמת הישרדות. כמו כולנו. המתח באוויר, הפרנסה, למי יש בכלל עכשיו ראש ופנאי לדברים חברתיים...העניין הוא שמדובר בעיניי בדיני נפשות. לא פחות.
וילד שפגעו בו וצילקו אותו ייקח את הפגיעה הזו עד הקבר. דברו עם הילדים שלכם שיגלו מעורבות. שישאלו האם לכולם יש מקום נעים ובטוח בכיתה? האם יש להם חבר שהם יוכלו להישען עליו? אנחנו לא מפסיקים לדבר על החשיבות של לימודי המתמטיקה לחוסן הלאומי של ישראל ועל בריחת המוחות. הכול נכון.
אבל בואו לא נשכח, שחוץ מהמוח של הילדים שלנו, מאוד כדאי שלא נשכח שגם אמור להיות להם לב. לב חם, ענק מכיל רגיש ואוהב. ואת הלב הזה התלמידים, הילדים שלנו, אמורים לקבל מהבית. מכם ההורים.
המחנכים יכולים לדבר עד מחר ולנסות...אבל בסוף...בסוף אנחנו יודעים שחינוך מתחיל מהבית.
והמשפט הזה נכון גם לשנת הלימודים הנוכחית עם כל האתגרים שמלווים אותה והתלמידים המוטרדים והמודאגים שצריכים שמישהו יראה אותם. מיכל לוי, ירושלים".