"הי אמא".
"שלום מתוק, מה נשמע? מאיפה אתה מתקשר?"
"מהסופר, יצאתי לקניות עם הילדים".
"קניות? אתם לא אצלנו בשבת?"
"כן, אבל אני צריך להעביר איתם איכשהו את החופש. שומעת אמא, רציתי לשאול..."
"אם אפשר להביא אותם אלינו. נו ברור, בשביל מה יש סבא וסבתא באוגוסט. מתי?"
"אז זהו, זאת לוגיסטיקה קצת מורכבת. לא, את זה אני לא מרשה!"
"מה?"
"כלום, הילדים פה שמו בעגלה איזה ממתק. יש לך דקה?"
"כן, תוך כדי שאני רודפת פה אחרי הבן של אחותך".
"מה, שלושתם אצלך?"
"בשביל מה יש סבא וסבתא באוגוסט? אחד מתרוצץ פה, אחת ישנה, והגדול הרגע הצליח להרדים את אבא".
"איך הוא עשה את זה?"
"אבא סיפר לו סיפור".
"תראי מה חשבתי: בשבת..."
"אה, אתם בסוף לא באים?"
"אתם מעדיפים שלא נבוא?"
"אתה שמעת ממני דבר כזה? בשביל מה יש שבתות באוגוסט?"
"לא, כי אם יש בעיה..."
"אין שום בעיה. אמרתי גם לאחים שלך שאם הילדים ממילא פה אז שתישארו כבר כולכם לשבת".
"לא יהיה צפוף?"
"אז יהיה צפוף, לא נורא. אז אני אעמוד במטבח כל יום שישי, בסדר. ואבא ישטוף כלים כל הלילה, מה קרה. מה קרה? מה קרה?!"
"מה קרה?"
"האחיין שלך הרביץ לבן דוד שלו וזרק אותו מהספה. אבל נראה לי ששניהם בסדר. בקיצור תבואו".
"בשמחה הייתי מציע שגם אנחנו נביא משהו, אבל אנחנו יוצאים עם הילדים בשישי למעיין כדי שהם לא יהיו כל היום באמרתי שאני לא מרשה, נכון?"
"מה?"
"סליחה, דיברתי אל הילדים. הם מנצלים את חוסר תשומת הלב שלי ודוחפים לעגלה כל מיני שטויות. וזאת אפילו לא העגלה שלנו. רעות, כשאבא אומר לא אז זה לא! טוב, אבל רק אחד לכל אחד. בסדר, שניים".
"שננסה לדבר יותר מאוחר?"
"לא, אני צריך לבדוק איתך לפני שאני סוגר עם ההורים של שירה".
"מה יש לבדוק? אתם באים לשבת, לא?"
"כן, אבל במוצ"ש אנחנו חוזרים הביתה".
"ברוך השם".
"מה?"
"ברוך השם הספה בסדר. וגם האחיין שלך".
"קורנפלקס אחד וזהו, אני לא מרשה יותר. טוב, שלושה".
"מה?"
"לא, דיברתי אל הילדים. אז אמא, תראי מה חשבתי: ביום ראשון בבוקר אמא של שירה תיקח את הילדים לפעילות במתנ"ס, ביום רביעי שירה לא עובדת וביום חמישי אנחנו מקווים שיבוא המשיח".
"הלוואי שיבוא כבר מחר".
"הלוואי. אבל אם לא אז לא, לא, לא רעות, אמרתי שאני לא מסכים עוד מעדנים. כי זה מלא סוכר. ואתם תמיד מתחילים לאכול ואז אומרים שאתם לא אוהבים. אתם כן אומרים. אתם כן. אומרים. שלא. הלו".
"אני מרגיעה פה שני ילדים ומוציאה מהעריסה את האחיינית שלך שהתעוררה. תמשיך".
"אוקיי. אחרי הפעילות במתנ"ס רעות הולכת למסיבת פיג'מות, גלעד הולך לחבר ויואבי הולך לישון, אחרת כל היום שלו משתבש. אחרי שהוא קם אמא של שירה לוקחת אותו לאחותה שאוספת את גלעד מהחבר והולכת איתם לפארק, משם שירה, אם היא תצליח להגיע בזמן, תיקח אותם לטיפת חלב ותכין להם ארוחת ערב ומקלחות, אם היא לא תירדם באמצע, ואז בשאיפה אנחנו הולכים לישון אם הילדים יסכימו, ובבוקר אני מקפיץ את שירה, אוסף את רעות מהחברה ולוקח את שלושתם לבדיקת שיניים שנדחתה מפברואר בגלל שהרופא היה חולה, ואז..."
"בקיצור, איפה אתה רוצה שנפגוש אתכם?"
"זהו, זה מה שרציתי לשאול, האם תוכלו..."
"איפה לפגוש אתכם?"
"מחוץ למרפאה".
"סגור. והם יהיו אצלנו עד שיבוא המשיח או עד שיבוא אחד בספטמבר".
"אם לא תהיה שביתה. ממש תודה רבה אמא".
"שטויות, בשביל זה יש סבא ואוגוסט בסבתא".
"אבל אמא, אנחנו ממש ממש מבקשים בלי מסכים, בסדר?"
"נו ברור. מה אנחנו, בית קולנוע? כולם יהיו על מסך אחד".
"לא, אמא..."
"מה, כי הם יריבו? שיריבו".
"לא אמא, אני לא מסכים למסכים".
"אתה מגזים".
"אמא..."
"אל תדאג. הם יאכלו ארוחת בוקר, ואז ארוחת עשר, ארוחת צהריים, שעת סיפור, שעת יצירה, שעת יצר הרע..."
"מה זה?"
"השעה הזאת ביום שהם מתחילים להציק אחד לשני. אל תדאג, אנחנו ערוכים ומוכנים, אפילו הממ"ד מוכן".
"אתם צופים מתקפה של טילים?"
"יותר בכיוון מתקפה של חיתולים. מה זה הרעש אצלכם? אזעקה?"
"לא, סתם ילד צורח. שירה, אמרתי שאני לא מרשה יותר!"
"רעות. שירה היא אשתך".
"נכון... האוגוסט הזה חרפן אותי לגמרי. לא זוכר איך קוראים לי, לא יודע איזה יום היום, שום דבר לא ידוע, שום דבר לא קבוע, יש בחיים שלי רק שני דברים שאני יודע שיקרו בוודאות מתישהו: שביתה, ומילואים".
"אל תדאג, ניפגש ביום שני ליד מרפאת השיניים ויהיה בסדר".
"תודה רבה. ו... אמא..."
"מה?"
"בלי ממתקים, בסדר? לא להרעיף עליהם שטויות, גם ככה החורים שלהם מלאים שיניים".
"אי אפשר בלי ממתקים אצל סבתא".
"טוב, אז רק ממתק אחד. ארבעה. ורק אחרי האוכל. בסדר אמא?"
"בסדר, בסדר, הם לא יקבלו יותר מחמישה-שישה ממתקים בשעה".
"ממש תודה רבה, אמא".
"אין על מה, בשביל מה יש אוגוסט בסבתא וסבא".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***