שידור לא פרווה

לא הרבה תל־אביבים זכו לשורשים עמוקים כל כך בעיר כמו אורי מלמד. "סבתא של סבתא שלי קבורה בתל אביב", אומר מלמד, שנולד בתל אביב והוא כבר דור חמישי בה. ועם כל זה, כוח חזק ממנו עלול לגרום לו לעצור את השושלת. "בשנתיים האחרונות עירי שינתה את פניה, והתחלתי לחשוב על עזיבה. אלה מחשבות שאני לא מורגל אליהן".

מה השתנה?

"האווירה ברחוב התל־אביבי רעילה כלפי אנשים עם חזות דתית", הוא אומר. "הבנות שלי מקבלות הערות ומבטים עוינים. על הבן שלי צעקו ברחוב לא פעם, וכך גם על כל בני כיתתו. כשהלכתי בשבת לבית הכנסת עטוף בטלית, צעקו עליי 'יהודי מסריח'. תל אביב לא הייתה כזו אף פעם, וזה שינוי רע מאוד".

אורי מלמד, בן 53, נשוי ללאה ואב לשבעה, מתגורר עם משפחתו ברחוב רוטשילד בלב תל אביב. הוא הבעלים של מסעדת ההמבורגרים הכשרה 'ממפיס', שלה שני סניפים, בפתח תקווה ובתל אביב. המסעדה זוכה לדירוגים גבוהים בביקורות אוכל ומסעדות בתל אביב, אפילו בעיתון 'הארץ'. "אני חושב שהאיכות הנמוכה של האוכל הכשר היא חילול ה'. אין לכך הצדקה: ה' נתן מרכיבים נהדרים, יכולות ואינטליגנציה. למה לעשות אוכל כשר גרוע כל כך? זה זלזול שגורם לאנשים לחשוב ששמירת מצוות משמעותה אוכל גרוע, וזה בפירוש לא כך".

מלמד מקפיד שיקראו לו בשלן ולא שף. את ההמבורגר הייחודי שלו הרכיב אחרי טעימות רבות של ערבובי נתחים שונים של בשר, עד שהגיע לטעם שמצא חן בעיניו ושאותו מדרגים יודעי דבר כאחד מטובי ההמבורגרים של תל אביב. לשם כך הוא מייבא נתחים איכותיים מארגנטינה ומאורוגוואי, בלי לוותר על כשרות מהודרת.

"לא הכרתי ימניים"

מלמד הוא כיום שומר מצוות ובעל סמיכה לרבנות, אבל עד גיל יחסית מבוגר לא ידע דבר על יהדות. "נולדתי וגדלתי בתל אביב עד כיתה י'", הוא מספר. "כשהוריי התגרשו בחרתי ללמוד במוסד החינוכי של קיבוץ גזית בעמק יזרעאל".

מעבר מתל אביב לקיבוץ של השומר הצעיר הוא מעבר חד.

"לגמרי", הוא מסכים. "הייתי ילד חוץ אבל הגעתי מתנשא, הסתכלתי על הקיבוצניקים כעל פלאחים פרובינציאליים, ואז קלטתי שהם לועגים לי בערך באותה מידה כי אני לא אוהב טרקטורים ובגדול לא מאוד פרודוקטיבי. הייתי מאוד מופתע מזה".

למרות ההתנשאות הוא התאקלם היטב בסופו של דבר, אבל כשסיים את בית הספר נותר ביקורתי מאוד בעניין החוויה הקיבוצית: "'המוסד' הוא כינוי למקום שבו חיו ילדי הקיבוץ מגיל 12 עד גיל 18. 22 שעות ביממה היינו לבד, ללא השגחת מבוגר, ורק שעתיים ביום הולכים לבקר את ההורים. זה ג'ונגל אמיתי שבו הילדים מגדלים את עצמם. יצאתי משם ביקורתי מאוד כלפי הרעיון הקומוניסטי, כלפי התפיסה הכלכלית וכלפי רעיון הקיבוץ כולו".

הפעם הראשונה שבה פגש מלמד אדם המחזיק בדעות ימניות הייתה כשהתגייס לגלי צה"ל. "הייתי שמאלני כמו כולם מסביבי, לא הכרתי ימניים וגם לא דתיים. כששירתי בגלי צה"ל הכרתי את אבשלום קור ועוד אדם שהיה ימני בארון. אלה היו הימניים הראשונים שפגשתי בחיי".

אחרי הצבא נסע לפריז עם כרטיס לכיוון אחד וחי בעיר האורות במשך שלוש שנים. "אני נוסע רק למקומות שיש בהם דמוקרטיה ונייר טואלט", הוא אומר ברצינות גמורה בתשובה לשאלה למה פריז. "זה משאיר לי מעט מאוד מדינות".

בפריז הוא כתב על אוכל למגזין הישראלי 'גורמה' ולמד בישול באופן מחתרתי. "הייתה לי חברה טובה שלמדה בקורדון בלו, אז הייתי מתפלח לשיעורים לפעמים, כי היה נורא יקר ללמוד שם. בגדול, אוכל היה הדבר היחיד שעניין אותי אז. אנחנו מדברים על שנת 92', מבחינה קולינרית לא היה בארץ כלום, וכשהגעתי לפריז זינקתי אלפי שנים קדימה בתחום הזה".

זה תחום שתמיד אהבת?

"לא בישלתי בכלל, באתי מבית שלא היה בו אוכל מבושל. אמא שלי לא מבשלת, זה לא התחום שלה והיא ויתרה מראש. אני חושב שזה היה חלק מהדרייב והמשיכה שלי לתחום, כי גדלתי בלי בישולים, ריחות וטעמים. ידעתי שיש דבר כזה אוכל מבושל, אבל לא הייתי חלק מזה. השכנים שלנו בצפון תל אביב היו פרסים, והייתי מריח את הבישולים שלהם ומקנא קנאה איומה. בבית היינו אוכלים לחם עם טונה או גבינה וקופסאות שימורים". הוא מספר שפעם ביקר אצל חבר, ואמא שלו בדיוק הוציאה עוגה מהתנור. "בהיתי בה ולא האמנתי שדבר כזה קיים וקורה בשגרה".

בפריז הוא גם נהיה ימני והתקרב לדת. "הייתי חלק מהשמאל, אבל תמיד הייתי ציוני מאוד. אין לי את הקטע של שנאה עצמית. אני לא מאמין בזה וזה לא מדבר אליי. גם הציונות שלי כזו: מבחינתי אנחנו טובים, ראויים ולא צריכים להוכיח את זה. השמאלנות שלי בזמנו באה מההבנה שיש פה עם אחר שצריך להסתדר איתו. חשבתי שמדינה פלשתינית יכולה להיות פתרון פרקטי לסכסוך".

מה השתנה בפריז?

"בפריז נפגשתי עם אנשי שמאל צרפתים, והיה מאוד מובהק לראות שמבחינתם מדינת ישראל היא הבעיה ולא גבולות 67'. הבנתי שהם רואים אותנו כקולוניאליסטים וכובשים גם בחיפה ובתל אביב. זה היה לי מוזר מאוד ולא קיבלתי את זה בשום אופן". חלק נוסף מהתהליך שעבר שם היה מעבר מזהות ישראלית ליהודית: "כשנסעתי לשם הייתי בן אדם עם עבר של כמאה שנה, שמתחיל בערך מהעלייה הראשונה. זה מה שהכרתי בו בתור מציאות שאני מחובר אליה ושהיא שלי. החומה הבלתי נראית שעוצרת בעלייה הראשונה ולא ממשיכה אחורה לאברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך והרמב"ם החלה להתמסמס ולשקוע דווקא בגולה".

איך קרה התהליך?

"אני לא יודע לפרוט את זה לפרוטות, אבל חלק מזה היה העובדה שבשלב מסוים למדתי צרפתית ותרבות צרפת באוניברסיטה הקתולית של פריז. היה לי שם חבר טוב, כומר מניקרגואה. ההתפעלות שלו מהעובדה שהוא פגש מישהו מבני אברהם, יצחק ויעקב, שהם גם המשפחה המכוננת של הסיפור שלו, הדהימה אותי. מבחינתו הייתי בן אצולה, ואילו אני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. למדו איתי שם אנשים מכל העולם - שוודיה, ספרד, ניגריה, וכולם הסתכלו עליי כעל יהודי. הישראליות שלי הייתה משנית, ולאט לאט איזושהי מחיצה בתוך הנפש נעלמה".

ואז גם נהיית ימני?

"אז הבנתי שהסיפור הוא אחר. לא הגענו לארץ והתנחלנו כי התחשק לנו, אלא כי זה המקום שלנו. הבנתי שבעצם אתם פלשתם לכאן, ואתם אומרים לי שזה לא שלי? סליחה? הסיבה שהצעתי לכם להתחלק זה כי אני נחמד, אבל אם אתם דוחים את זה אז בכבוד - לכו מפה".

מבני ברק להר המור

ברגע שחלחלה בו ההבנה שיהדותו היא עיקר זהותו, מלמד החל לחשוב על ההשלכות בנוגע לאורח החיים שלו והחל להדליק נרות שבת בדירתו בפריז. "הבורות שלי הייתה אין־סופית: לא ידעתי כלום על שמע ישראל, קידוש, הנחת תפילין וכולי. ידעתי רק על נרות שבת והתחלתי להדליק. מה שכן היה לי ברור הוא שאני רוצה לחזור לארץ". הוא חזר לארץ והתחיל תהליך של חזרה בתשובה: תפילה בבית כנסת ולימודי תורה, בתחילה בתל אביב ואחר כך בבני ברק בישיבה ליטאית של חוזרים בתשובה בשם 'נתיבות עולם'. "הייתי באזור חיוג חרדי, אבל אחרי שנה החלטתי שזה לא מתאים לי. בחסדי השם מישהו סיפר לי על מכון מאיר בירושלים. נסעתי לשם ונשארתי כמעט ארבע שנים. שם גם פגשתי את הרב שרקי, שהוא הרב שלי עד היום, גם אם לא על הכול אני מסכים איתו".

הוא גם למד שנה בישיבת הר המור והיה מחובר מאוד לרב יהושע צוקרמן, "זכר צדיק לברכה ואיש מדהים", הוא אומר, "אבל אחרי שנה עזבתי, כי המקום הזכיר לי קצת את הקיבוץ. יש שם רק קו מחשבה אחד בבחינת כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שוות", הוא צוחק. "עברתי לישיבת אור עציון ללמוד אצל הרב דרוקמן, זכר צדיק וקדוש לברכה, ושם התחלתי ללמוד למבחני רבנות. זו פשוט הייתה הדרך הכי טובה ללמוד הלכות שבת באופן מעמיק ונכון". הוא למד במשך שנתיים הלכות שבת, נבחן ועבר בהצלחה ואחר כך המשיך ללמוד גם הלכות כשרות, טומאה וטהרה, אבלות ועוד. את מבחני הרבנות הוא עבר בהצלחה ונסמך לרב בישראל.

אתה עוסק ברבנות כיום?

"לא, אבל במשך שנתיים כן עסקתי בזה. כשסיימתי את לימודי הרבנות נסענו לשליחות של שנתיים בניו ג'רזי. הייתי רב בקמפוס שם, וזו הייתה תקופה נפלאה". הוא כבר היה אז נשוי ואב לארבעה ילדים. "נהנינו מאוד, היו לנו הצלחות ורבים מהסטודנטים עלו לארץ. זו הייתה התקופה הכי רגועה מבחינה כלכלית שהייתה לנו אי פעם, ואפילו ביקשו מאיתנו להישאר לעוד שנתיים. אבל הבנתי שאם אני חותם לעוד תקופה יהיה לנו קשה מאוד לחזור, ולכן החלטנו לחזור". משפחת מלמד חזרה לארץ והתמקמה בתל אביב: "עד אז הרגשתי שאני בגלות. עברנו המון מקומות מגורים: מבוא חורון, עין צורים ועוד, ולא הרגשתי בבית עד שחזרתי לתל אביב". בשלב הזה מלמד התחיל לחשוב על מה שרצה לעשות בשנים שלפני החזרה בתשובה. "לא רציתי להיות רב. זה לא התאים לי וגם לא רציתי להיות שכיר. כתבתי מדור אוכל ב'מקור ראשון' במשך שבע שנים, עשיתי קצת סטנד־אפ ואז פתחנו חנות לחמים, סניף של לחם תושיה בתל אביב".

לפני כעשר שנים אובחן אצלו סרטן במעי הדק, תקופה לא קלה שמיד אחריה פתח את המסעדה. "עשר דקות אחרי שקיבלתי את הפטור מהמחלקה האונקולוגית פתחנו את המסעדה. זה משהו שמאוד רציתי לעשות ורק חיכיתי להיות מסוגל לכך". הוא מנהל את העסק יחד עם אשתו לאה, שהיא גם יועצת זוגית ומשפחתית, "ואדם מאוד מאוד מוכשר", הוא מעיד. "היא מנהלת את המסעדות בכל פרט וגם עוסקת בייעוץ, ולכן היא הודיעה לי שלא אחשוב על פתיחת מסעדה נוספת בעתיד הנראה לעין".

אבל מלמד לא עוסק רק בהמבורגרים ורטבים, כאמור, אלא גם בהתבוננות מפוכחת על המתרחש. המלחמה הגדולה בעיניו כרגע היא לאו דווקא זו המתרחשת בעזה, אלא המאבק רב השנים בין ימין לשמאל, שבו הימין תמיד מפסיד בשל עמדת נחיתות מובנית.

"יש פה צד שהחליט להרוס הכול, הרים את הקמפיין הכי גדול בתולדות המדינה, קמפיין שיצר פה נזק עצום ללא שום גבולות וקווים אדומים, ואתם ממשיכים לדבר על כך שיש פה שני צדדים שאחריותם שווה ושמה שחסר פה זה אחדות. זה אשכרה כמו בן אדם שמגיע לבית של בעל מכה ואומר שבסך הכול הכול בסדר, אין מה לראות פה. זה מעכב את הפתרון, וזה מפריע לצד הימני להוכיח את צדקת דרכו ולנצח במאבק".

אראל סג"ל על סטרואידים

השנה של ההפגנות בקפלן נגד הרפורמה המשפטית כמעט גרמה לו לסגור את העסק: "זו הייתה שנה נוראית! היו הפגנות לפחות פעם בשבוע, והן תמיד התקיימו בימים החזקים של המסעדה. האזור היה סגור והשליחים של וולט לא עבדו. לקוחות לא יכלו להגיע מחוץ לעיר, כי הכול היה חסום והייתה ירידה של 70 אחוז בהכנסות דווקא בימים החזקים שבנינו עליהם. הבנתי שאם קפלן ימשיך עוד כמה חודשים, אני איאלץ לסגור את העסק", הוא נאנח. "איפה כתוב שמותר לסגור ציר תנועה ראשי בכל שבוע? השביתו את כל העיר ולא הייתה משטרה, אף אחד לא פצה פה, להפך: עודדו אותם".

ניסית למחות נגד זה?

"לא, שתקתי. פחדתי שיסמנו אותי בתור האויב שלהם. הם היו בלי גבולות, שום דבר לא היה קו אדום מבחינתם: לא הצבא, לא הכלכלה, לא חופש התנועה של אזרחי ישראל. הקפלניסטים הם תנועה אלימה מאוד, אגרסיבית ומאוד עוינת יהדות. בגללם תל אביב הפכה להיות עיר שמנרמלת אנטישמיות, מקום חשוך ורעיל, מקום של קנאות".

את השתיקה שהתעטף בה בשנת ההפגנות ההיא, שבר מלמד לאחרונה בקול רעש גדול. לפני כמה חודשים החל לשדר פודקאסט נשכני ונוקב, שעל אף הסגנון הסאטירי וההומור שמשולב בו הוא לא עושה הנחות לשום גורם, ומשודרות בו גם אמירות חריפות ביותר. האורחים והאורחות מגיעים מכל קצווי הקשת של הימין הבוער, והפופולריות שלו הולכת וגדלה.

"בשבעה באוקטובר הבנתי שאסור לי לשתוק יותר", מסביר מלמד מניין ההחלטה להתחיל לדבר, "אני מאמין שכל אחד שאל את עצמו אחרי שמחת תורה איפה הוא היה לא בסדר, ואני הבנתי שטעיתי בעצם השתיקה שלי. אם אתה מפחד מהאנשים האלה, הם מתעצמים. לכן יזמתי את הפודקאסט".

הפודקאסט של אורי מלמד עדיין בחיתוליו, אבל הוא כבר אירח בו אנשי ימין כמו עירית לינור, גדי טאוב, אריאל דנינו, שפי פז, רועי עידן ואיילת לאש - אנשי ימין מובהקים שלשונם חדה ולא מתייפייפת. "יש לי אלפיים מנויים, ואני אומר בחופשיות כל מה שאני חושב, בלי שום צנזורה". בפודקאסט הוא מדבר על סוגיות רגישות כמו האפשרות ששבעה באוקטובר הוא תוצאה של בגידה הבאה מתוך מערכות הביטחון של מדינת ישראל, מסוכנות השמאל, הימין המתייפייף, הנאציזם הפלשתיני ועוד.

אתה לא פוחד שיפגעו לך בפרנסה?

"ממש לא. כבר פרסמו עליי טור בעין השביעית. כתבו שאני השלב החדש באבולוציה של איש התקשורת הימני, ושאני אראל סג"ל על סטרואידים וינון מגל על ציאניד", הוא צוחק. "דווקא אהבתי את הטור, כתב אותו יפה דוקטור לתקשורת מאוניברסיטת חיפה, אבל אני מצטער לאכזב אותו: אין לי שום כוונה להיות איש תקשורת וגם לא פוליטיקאי, אני רוצה לבטא את דעותיי ללא שום מגבלות, ואת זה אפשר לעשות היום רק כתחביב. אני חושב שאולי ניסו להפחיד אותי בטור הזה ולהשתיק אותי על ידי הפחד שהפרנסה שלי תיפגע, אבל זה כבר לא מפחיד אותי. אסור לשתוק יותר".

אתה מדבר על סוגיות נפיצות מאוד, שהן כמעט טאבו בשיח הישראלי המיינסטרימי, כמו למשל האפשרות שהייתה בגידה בשבעה באוקטובר.

"אני אומר דברים שאנשים בדרך כלל לא אומרים, אבל 80 אחוזים מהציבור הימני מסכימים איתם. אני חושב שהייתה בגידה, זה ברור לי. בעיניי אין תשובה אחרת להמון סימני שאלה, כמו למשל למה נתנו לחיילי גולני הוראה שלא להתקרב לגדר עד תשע בבוקר. זו הוראה שלא הייתה מוכרת לפני זה. למה לא היה ולו מסוק אחד באוויר במשך כל השעות האלה? למה לא העירו את ראש הממשלה כשהעריכו שחמאס הולך להשתלט על שני יישובים? למה לא הקפיצו כוננות מינימלית? למה חיות האדם הנאציות האלה התנהגו כאילו יש להם המון זמן? למה לקחו לרפאל חיון את אמצעי ההאזנה ואמרו לו שזו הוראה מלמעלה? יש כ־12 שאלות כאלה שאין עליהן מענה אחר מלבד בגידה מבפנים. בצבא אנשים מבצעים פקודות, ולא צריך יותר מחמישה-שישה בכירים שנמצאים בסוד העניינים. מישהו נותן הוראה והשאר מצייתים, אלה מערכות היררכיות".

למה חשוב לך לדבר על זה?

"כי זה מעשה שאסור להשאיר אותו בלי מחיר", הוא אומר. "נכון שגם הקונספציה הייתה פקטור משמעותי בטבח, אבל צריך קודם כול לטפל בזה, להבין מה קרה שם ומה הייתה המטרה. שקמה ברסלר אמרה שבספטמבר לא יהיה צבא, שנהיה בלי עיניים במזרח התיכון. מה היא ידעה? ידוע שבמשך שנה שלמה אנשי מערכות הביטחון לא שיתפו פעולה עם הממשלה הנבחרת, ולמרות זאת לא קרה להם כלום, הכילו את הדבר הזה והם לא שילמו מחיר. הייתה פה שנה של פוטש".

זה דבר שנבנה במשך שנים.

"גם אם זה היה בעצימות נמוכה לפני כן, בשנה הזאת זה עלה מדרגה. ממשלת בנט־לפיד עשתה את המינויים הקריטיים: הם מינו יועצת משפטית, רמטכ"ל וראש שב"כ ורישתו את המערכת באנשים שלהם. לכן הפוטש קיבל עוצמה שלא הייתה לפני כן. זה דבר שחייבים לחקור".

מה מטרת הפודקאסט מלבד מתן ביטוי לעמדותיך?

"אני רוצה לסייע לכמה שיותר אנשים להגיד את מה שהם חושבים, לנרמל את השיח הימני. יש קבוצה של קובעי טעם שאמרו שיש דברים שעליהם אסור לדבר, אז דווקא על הדברים האלה נדבר. ויותר מזה, הדברים שאתם רוצים שאנחנו נדבר עליהם אינם לגיטימיים".

למשל?

"לא לגיטימי לדבר על פתרון שתי המדינות. אדם בישראל שמציע את פתרון שתי המדינות צריך ללכת לכלא! מי שאומר שלהקים מדינה נאצית חמושה זו אפשרות שיש לממש - הוא פושע. היה לכם את הסיבוב שלכם, נתנו לזה הזדמנות, והנה מוטלות גופותינו. הם אומרים 'נדע להכיל את זה, נדע להתמודד', זה כמו מכור שהולך למסיבת סמים ואומר אני אדע להתמודד. לא, אתה לא תדע! עכשיו אנחנו מדברים. אתם דיברתם מספיק. אני ממליץ לכל קוראי 'בשבע' לחשוב מה הם מפחדים להגיד ובגלל מי ולעבוד על זה. אל תשתקו, כי זה בנפשנו".

כוח האב מכוח הבת

הפודקאסט מצולם באולפן שנקרא 'הרדיו החברתי הראשון', ומי שיזמה את הפודקאסט היא בכלל מוריה, בתו של מלמד בת ה־22. "היא אמרה שצריך לעשות פודקאסט שאומר את הדברים כמו שהם, ואפילו עשתה פיילוט בעצמה, אבל אז החליטה שאני צריך לעשות את זה והסכמתי בחפץ לב" .

אתה מגדל ילדים בלב תל אביב הסופר־פרוגרסיבית. זה לא פוגע בחינוך?

"הילדים שלי חזקים מאוד ולא סופרים אף אחד. ברור להם שאין מי שהם צריכים להסתכל עליו מלמטה. התוצאה החינוכית הכי מובהקת לעובדה שהם גדלו בתל אביב היא שאין סיכוי שהם יעזבו את הדת. הם רואים אותם יום אחרי יום בשיא עליבותם. הם יודעים שזה תת רמה ושבלי תורה זה לא עובד. אני פשוט נמס מהם".

תת רמה? אתה לא חריף מדי?

"הדרך הכי נכונה להתמודד כרגע עם השמאל זה להבין שמי שעומד מולנו הם אנשים בכת. אתה לא יכול לדבר איתם, כי הם מדקלמים מנטרות ולא מסוגלים להפסיק. יש דבר כזה כיתות פוליטיות, ולדעתי זה מה שהם".

אני שואלת אותו אם הוא אופטימי, והוא עונה שכן. "אני אופטימי מאוד, כי אני יהודי. ברמה הפרקטית אני עוד לא יודע להגיד משהו אופטימי, כי אנחנו תוך כדי האירוע. בתשעה באב לא ישבנו ונזכרנו בחורבן שהיה אלא חווינו את אירוע החורבן שקורה כעת, אבל האופטימיות שלי נובעת מהידיעה והאמונה שנצח ישראל לא ישקר".

***