'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה...ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך'. אומר רש"י שנשמע את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו.
כך פותחת הפרשה, ומסיימת ב'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה...לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ אשר תדרכו בה'.
זכה דורנו שהמצוה שאדם דש בעקביו, הינה מצוות ישוב ארץ ישראל. מצוה עליה נפש כל יהודי ויהודיה היתה הומיה מזה אלפים שנה. אך דומה כי דור הבאים משואה לתקומה, לא דש בעקביו מצוה רבה זו, חש הוא בכל רגע את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותינו, סוף סוף מתקיימת. אולם רבים בדורנו אנו כבר דשים במצוה שהרי התרגלנו למציאותנו בארצנו שהרי אין לנו ארץ אחרת ואך טבעי שעם ישראל בארצו ונמצאנו לא פעם דשים במצווה רבה זו.
בפרשתנו מקבל עם ישראל חיזוקים והדרכות כיצד תדרוך כף רגלנו בארצנו מבלי שעקבנו ידוש במצוות ישובה. איננו מלאכים וכל בן אנוש נוהג לאכול, מי יותר ומי פחות, וכך רוב הציבור מחויב מדי יום מן התורה בברכת המזון, ובה ברכת הארץ, ברכה והודיה על הארץ הטובה והרחבה שנתן לנו הבורא. 'על הארץ הטובה והרחבה שנתת לנו'. לאו מלתא זוטרתא היא, זו לא סתם ארץ ככל הארצות, אלא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד.
אגב, אומרת הגמרא בברכות [כא.] מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר '[לב,ג] 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו'. שתי ברכות מהתורה, אמו"ר ע"ה נהג לומר, שאופייני הדבר שברכת התורה היא לפני המעשה, כי אלו דברים שאין להם שיעור ואת לימודה אין להגביל... לעומתה ברכת המזון נאמרת לאחר האכילה כי אותה נכון להגביל. וכאמור בסיומה יש לברך על הארץ הטובה, גם אם יאכל לחם מחיטה שיובאה מארה"ב של אמריקה. כך יכיר בזכות העצומה שיכול הוא לדוש בעקביו בקרקעות ארץ-ישראל.
זכות גדולה זו מתאפשרת רק אחר כיבוש הארץ. אומרת התורה בפרשתנו [ח,א] למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם'. ולשם ביצוע הכיבוש וההגנה על הארץ, מצווים הלוחמים כולם ובפרט העומדים בראש הצבא, לא לירא ולא לפחד, כאמור בפרשתנו '[ז,יז] 'כי תאמר בלבבך, רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם?! לא תירא מהם' וגו' וכדברי הרמב"ם הידועים, אותם הקריא חברי בלו"נ משה יחיאל כהן הי"ד בצאתנו למלחמת יו"כ, בהלכות מלכים ומלחמות, [ז,ט] ומאחר שיכנס בקשרי מלחמה... ידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא ייפחד וכו'. וכמו בפרשה הקודמת בה מופיע החלק הראשון בקריאת שמע, ליחיד מישראל, 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך, כן גם בפרשתנו, מצווה כלל הציבור, הלוחמים, המצביאים והמדינאים 'לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם', הכל מצווים במסירות נפש להגנת העם והארץ, יחיד כרבים. כך הוא ברש"י.
זכורני שאחר שחצינו את התעלה במלחמת יו"כ, בהגיענו לצומת הראשונה, צומת צח, הגיחו לפתע שני מיגים שהטילו עלינו פצצות, וברגעים שנראו כנצח ראיתי מתא הטען-קשר את הפצצות הנוחתות לעברנו. הבנתי שאני 'מחזיר ציוד' בלשון הלוחמים דאז, ומוסר נשמתי לבוראי, באמירת 'שמע ישראל', 'בכל נפשך'. ב"ה הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ויצאנו בלי פגע. אך מאז פעמיים ביום באמירת 'שמע ישראל' נזכר אני באותו רגע.
כל לוחם וכל מפקד וכל מדינאי נדרש למוטיבציה ורוח לחימה נגד כל אויב, ועל מנת שלא לירא מהאויב יש לירא מה', אומרים חז"ל, שמא לא תהיה יראת ה' תקועה בלבבכם ופחדו מן הזולת, מן האויב. מתוך יראת ה' ואהבתו, לא תירא מהאויב כי בשליחות ה' אתה פועל.
נפלאים הם דברים של ה'פלא יועץ' , הרב אליעזר פאפו, ששימש כרב הקהילה הספרדית בבולגריה, בערך הצלה, בהערצתו הגדולה את הלוחמים למען כלל ישראל וכל מבערי הרע. כמה התהלל הגבור בגבורתו ואשר יש לו כוח ויד ושם טוב עם שרי עם הארץ, בזאת יתהלל, בהציל עשוק מיד עושקו ובהציל גוף וממון ישראל מיד עכו"ם.,,, וכל שכן וקל וחומר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאילו קיים כל התורה כולה. שהרי אמרו: כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא [סנהדרין לז.]. ועל כגון דא אמרו: 'ואפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון [ברכות כז.]. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לקב"ה שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו"ם ולהציל עשוק מיד עושקו. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם. עד כאן. כך עלינו לראות חיילינו גם אלה שיש לראותם מבעד לקעקוע כזה או אחר.
אלה שעלו בסערה השמיימה, הרי אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הפצועים שבכם, כאותה ברית מילה שחקק בורא עולם בבשרנו, הנאמרת בברכת הארץ, חקוקה היא בבשרכם מסירות נפשכם לכלל ישראל, וכפי שהתבטא פעם, אחר מלחמת ששת הימים, רב שלוימה קרליבך ע"ה, בפני פצועי צה"ל, בהתייחסו למודעה שבשרה על הרבי המרקד שבא להופיע בפניהם - איני רבי אלא חסיד, חסיד אני להרבה מאוד רביים, כל אחד מכם הפצועים, הוא הרבי שלי, רבי למסירות נפש למען כלל ישראל. ואתם שזכיתם לשוב מהמערכה לשלום, מעלתכם כדברי ה'פלא יועץ' עוברת חכמים וגדולים שבישראל. אשריכם.
בברכת נודה לך אכן מזכירים אנו ומודים על הארץ הטובה והרחבה, על ברית המילה, אך מודים אנו לא פחות על 'תורתך שלמדתנו'. לימדנו בשעתו מו"ר הרב מאיר שלזינגר שליט"א, הי"ו בנעימים שהגאולה תתקרב כשתחזינה עינינו, שאלה ידעו להעריך את אלה. כשלומדי התורה ידעו להעריך את הלוחמים, ובוני הארץ והלוחמים ובוני הארץ, ידעו להעריך את לומדי התורה.
באו חכמי יבנה ותיקנו לברכת המזון ברכה רביעית, ברכת הטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר שהובאו סוף סוף לקבורה בט"ו באב שחל בשבוע שחלף. הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. השנה, משפחות הנרצחים בארץ ישראל ומשפחות הנהרגים על קידוש ה' בלוחמם על הגנתה קיבלו יחד עם כל ישראל כולו שיעור קשה מנשוא, על השמחה הגדולה והעצובה כאחד שבהבאה לקבר ישראל ושעליה אנו מודים מדי יום בברכנו ברכת המזון. גם על היין הטוב מחברו נברך ברכת ה'טוב והמטיב', אולי כדי שנזהר מלשתות לשכרה ונחשוב ש'כוחי ועוצם ידי' האמור בפרשה, 'עשה לי את החיל הזה'. ומסביר הר"ן בדרשה העשירית לדרשותיו: מבחינה מסוימת יכול העשיר לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור מי נתנו לך ומאין בא. והוא אומרו: 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' וכו'. כלומר כאשר זוכר האדם את מקור כוחו וכשרונו ואת מי שגמל עמו חסד עד כה, רשאי הוא לומר בשמחה 'כחי ועצם ידי שבאו אלי מאת ה', עשה לי את החיל הזה.
פתחה אפוא התורה בעקב, בזהירות ובחשיבות גם למצוות שאדם דש בעקביו וסיימה כאמור ב'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה...לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ןמוראכם יתן ה' על פני כל הארץ אשר תדרכו בה', ובתווך תנאים, חיזוקים והנחיות, כיצד לא נראה במצווה רבה של ישוב ארץ ישראל כמצווה קלה, לא רק בדור שעמלו על הקמת המדינה, אלא גם בכל דור ודור. בראשם יראת אלוקים, כפי שאמר היהודי הראשון, 'ויאמר אברהם כי אמרתי, רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני וגו''. וככתוב בפרשתנו, [ח,יב] 'ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך... בכל לבבך ובכל נפשך'.