ביום ראשון השבוע אשתי לקחה את כל הילדים לביקור אצל ההורים שלה. אני אכתוב את זה שוב כדי לוודא שאתם מבינים את האירוע: אשתי לקחה את כל הילדים לביקור אצל ההורים שלה. אבקש מהעורכת שתכתוב את זה בבולד כדי לוודא שהבנתם. היא בטח תסרב, אבל אתם תזכרו שביקשתי. היא סירבה, נכון? ידעתי. לא חשוב, הנקודה היא שהיעקבינית מרצונה החופשי השאירה אותי לבד בבית לשבע שעות. וכבר קראתי פעם בספר פילוסופיה שהדבר הכי גרוע שאלוקים יכול לתת לך זה את מה שאתה רוצה. כי באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אגב אני חייב להתוודות - לא קראתי את הציטוט הזה בספר פילוסופיה, ראיתי את זה בסטורי של 20 שניות באינסטגרם כי למי יש זמן לקרוא ספר באוגוסט. שזו בעצם הנקודה שאני מנסה להמחיש - מי למען השם מוצא את עצמו לבד עם עצמו בקיץ?
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי לבד איתי. מה יש לי במשותף עם עצמי בכלל? על מה נדבר כל הזמן הזה? מה, נשב על הספה ונבהה בעצמנו? זו לא צורה להתייחס לעצמך. ניסיתי להיזכר מי אני ואם היו לי אי אלו תחביבים משלי פעם, דברים שנהניתי לעשות עם עצמי. לישון! כן, לישון תמיד אהבתי. גם הייתי טוב בזה. "אין מה לעשות איתו, הוא רק רוצה לישון!" היו שרות עליי פעם הבריות. אז הנה, הזדמנות לחזור למה שאני טוב בו. נכנסתי למיטה, הדלקתי מזגן, השתקתי את המכשיר הסלולרי והתכוננתי לשינה המתוקה שתגיע. אבל אחרי דקות ארוכות נוכחתי לדעת שאני לא יכול להירדם אם אין ילד בן שלוש שבועט לי בלסת וילד נוסף בן שמונה שמראש יודע שיהיה לו חלום רע "אז חבל לא להתחיל את הלילה אצלכם וזהו". בלית ברירה לקחתי את השלט של המזגן והתחלתי לחבוט לעצמי בצלעות בתקווה שזה ירדים אותי איכשהו, אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה להעביר את המזגן בטעות לחום.
מפה לשם ויתרתי על עניין השינה והחלטתי בהשראה של רגע לעבוד. כן, זכרתי במעומעם שפעם גם הייתי עושה דברים למחייתי ולפרנסת דרי הבית. משהו שקשור לכתיבה. נדמה לי שיש אפילו דדליין לאיזה פרויקט בשביל סטודיו דוב אברמסון. נשפתי על המחשב הנייד, ואחרי שעננת האבק סרה ממנו הדלקתי את המחשב. נו, סיסמה הוא רוצה הפלישתי הזה. לך תזכור מה הסיסמה שלך. "סומסום היפתח", ניסיתי. לא פתח. טיפש כמוני, הרי שומשום זה בשי"ן. עדיין לא פתח. התחלתי לחשוב שלשומשום אין דבר וחצי דבר עם סיסמת המחשב שלי. למזלי נזכרתי שאפשר להיכנס למחשב גם עם זיהוי פרצוף. קירבתי את הפנים למצלמה. הפלישתי לא זיהה אותי, ולמען האמת אני לא יכול להאשים אותו. אני הרי צל של האדם החופשי שהייתי פעם. זוכרים שהיה פעם סרט שנקרא 'שני קונילמל'? על בחור חסיד צעיר ומגמגם שמגלה שיש לו תאום או משהו כזה. קלאסיקה ישראלית.
אז היה שם שיר מוצלח אחד שפזמונו הולך ככה: "אומרים כי אני אינני אני, על כן אני נבהל, כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?". קיצור ככה הרגשתי, אם המחשב לא מזהה אותי אז מי אני בכלל? על כל פנים, בהשראה של רגע מתחתי בעזרת אצבעותיי את השקיות הכבדות ששכנו להן מתחת לעיניים שלי והופ, המחשב נפתח בשעה טובה.
מיד נכנסתי למסמכים האחרונים כדי לראות באיזה מצב השארתי את הפרויקט ההוא של אברמסון, אבל למען האמת כל הטרחה הטכנית סביב המחשב בעיקר עשתה לי חשק לראות את הסרט 'שני קונילמל'. אז נכנסתי לנטפליקס בהנחה שהחבר'ה שם בטח לא הרשו לעצמם לוותר על זכויות ההקרנה של הקלאסיקה הישראלית שאני ועוד אחדים רבים מהקוראים זוכרים איכשהו. לא היה. אין ברירה, נצטרך להוריד את הסרט פיראטית.
חיפוש זריז בגוגל העלה שקונילמל הזה זה בכלל טרילוגיה. הייתם מאמינים? בדיוק כמו שר הטבעות רק שונה לגמרי בכל הבחינות. הסרט הראשון הוא אכן 'שני קונילמל' כמו שזכרתי, אבל יצאו אחריו 'קונילמל בתל אביב' ותאמינו או לא, 'קונילמל בקהיר'. שלושתם אגב משתייכים על פי הגדרת ויקיפדיה ל"סוגת סרטי געפילטע פיש". הלוואי שהייתי ממציא את זה.
בכל אופן, הסרט היחיד מהם שמצאתי לצפייה ישירה ביוטיוב היה 'קונילמל בתל אביב'. שעה וחצי של קסם ישראלי נוסטלגי מתובל אגרסיבית בכל הסטראוטיפים העדתיים והמגזריים שאתם יכולים לדמיין ושעד היום אנחנו לא מצליחים לנער מעלינו. איך אני יודע? כי ישבתי לצפות, אלא מה. פטור בלא כלום אי אפשר וחבל לנסות. סיימתי את הצפייה בדיוק כשהאישה והילדים חזרו הביתה והואילו בטובם לגאול אותי מחברתי. מאוחר יותר באותו ערב התקשר אברמסון לשאול מה קורה עם הפרויקט.
הסברתי לו שלא עלה בידי, ואפשר היה לשמוע את האכזבה בקולו. רציתי לשתף אותו בזה שאי אפשר למצוא את 'שני קונילמל' המקורי ברשת אבל לא חשבתי שהוא יעמוד בעוד אכזבה. ואומנם היה לי מצפון על הדדליין שנמרח, אבל אני חייב להודות שגם חשתי תחושת הקלה גדולה. אחרי הכול, רצון לעבוד שמלווה מיד בצפייה דחיינית בתכנים נוסטלגיים באינטרנט זה הכי יעקבי שיש. סוף סוף אני מזהה את עצמי.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***