שירה מרק-חריף, בתו של הרב מיכאל מרק הי"ד ואחותו של החייל פדיה מרק הי"ד, מספרת בריאיון לערוץ 7 על התקופה בה אימצה את אחיותיה ועל ההתמודדות עם השכול.
"יש לי ארבעה ילדים", פותחת מרק-חריף. "הבן הגדול שלי, רז, עם צרכים מיוחדים, מתחילת המלחמה הוא מפונה מבית הספר שלו שנמצא ליד קריית שמונה".
היא משתפת: "מרגישה שכל השנים הרגשתי מאוד מבורכת, אולי אמרתי את זה יותר מדי. כשרז הגדול שלי היה בן שנתיים, ויהל הבן השני שלי, היה את הפיגוע".
"עוד לפני שאפילו הספקתי להבין מה קורה, באחד הימים של השבעה, ישבנו בארבע לפנות בוקר, עם אלחנן בן דוד שלי ואחים שלי. ככה התקבלה ההחלטה שניקח את הילדים שגרו איתנו".
"כל הזמן אני אמרתי לבנות - אני לא אימא. אני אחותכן ואתן גדלות אצלי, אבל באמת אתן אצלי בבית".
מרק-חריף משתפת: "אני זוכרת שפעם אחותי צעקה לי בסיטואציה, 'אבל זה דפוק, זה פשוט דפוק שאת אחותי ואת אומרת לי מה לעשות'. ואז צרחתי עליה בחזרה, 'זה ממש דפוק, גם אני לא רוצה להגיד לך מה לעשות, אבל בסיטואציה הדפוקה הזאת, אנחנו צריכים להיות ביחד, ועד גיל 18, ולכן את תקשיבי לי'".
לקראת סיום הריאיון מספרת בהתרגשות: "אני מסתובבת עם הפסוק הזה של 'דרך ארץ קדמה לתורה' ואמרתי לעצמי, זה כזה מהפכני. כל האנשים שמחזיקים תורה, יש הרי תורה, זה הכול, זה כל אחד והתורה שלו, אבל יש תורה. להגיד דרך ארץ קדמה לתורה זה להגיד 'שנייה, הכול פחות חשוב מהדרך ארץ והרגישות הזאת'".
"על משהו אחד התפללתי לכל אורך השנים. תפילה ממש אמיתית כזאת שאני אשאר רגישה - עברתי באמת עם האומנה כל כך באמת גיהינום, אבל אני קוראת לזה גיהינום בעולם הזה, זה פשוט שנים שאין לי איך לתאר אותם, אני גם לא אוכל אפילו לתאר - אבל הדרך ארץ שקדמה לתורה הזו זה להישאר קודם כל אנושי".