דבריה המלאים של אורית מרק אטינגר באירוע ההצדעה לערך המשפחה בכנס 'עת לאהוב' של עיריית ירושלים, ערוץ 7 ופרויקט 252:
משפחה, פעם משפחה נתפסה אצלי כמו נתוני יצרן בסיסיים שמתקבלים בתחילת חיינו. כמה אחים יש לך? נשואה? ילדים?
משפחה היתה כמו תשתית מובנת מאליה, כמו צבע של אוטו, כמו נפח מנוע, לכל אחד יש כזה, רק הנתונים משתנים.
ונכון, חלק מהנתונים מתאימים לנו ועם חלק אנחנו פחות מסתדרים. אנחנו עם חלק בקשר יותר ועם חלק פחות, חלק נתפס אצלנו כילדות נורמטיבית וחלק כקשיים ואפילו טראומות.
אבל לא משנה מה נחשוב על זה - יש לנו אף, עיניים, אוזניים, ומשפחה.
אני למשל, גדלתי בבית של שניים עשר נפשות. והכל היה נראה לי פשוט ומובן - בית מלא באורחים, שמים מוזיקה ורוקדים לצליליה, סלטות וגלגלונים בחצר, טיולים משפחתיים בחיק הטבע, מריבות שמשלימים בהן מהר, נוסטלגיות וציטוטים מסרטי דיסני, הכל היה נראה לי מדהים וקסום, ובעיקר ברור מאליו. כך משפחה נראית.
לאט לאט גדלתי והבנתי שזה לא מובן מאליו כמו שזה הרגיש לי.
הבנתי ש-10 ילדים זה המון ופתאום אני מעריצה את אמא שלי על 10 הלידות שעברה... הבנתי שלחיות כל המשפחה בשלום אחד עם השני זאת כמעט משימה בלתי אפשרית.
הבנתי כמה זוגיות ומשפחה זה דבר עדין, מורכב ומאתגר, וכמה כל פרט קטן בחיים של ילדינו כרוך בעבודה מתמשכת. הבנתי שמשפחה היא כמו אופניים. צריך לדווש כל הזמן כדי לא ליפול, ולא לקחת טרמפ על הסבל של מישהו אחר.
ולכולם יהיה קשה, תמיד. כולם יעברו אתגרים ומשברים. חלק גירושין, חלק שנים מחכים לילדים, חלק איבדו ילדים, בחלק איבדו אחים, חלק עברו פציעות, חלק מתמודדים עם מחלות קשות, חלק מתמודדים עם הנפש ועם טראומות, בחלק יש התמודדויות עם מגבלה תפקודית כזו או אחרת ולכל אחד יש דברים שאיתם הוא מתמודד.
ובואו נשים את זה על השולחן- הקשיים והאתגרים מביאים גם למתחים. יש מתחים בכל משפחה! אין משפחה שאין אצלה מורכבות, כן גם אלה שנראות הכי יפות ומרגשות. גם אלו שנראות מאוחדות ואוהבות.
ובעיני חשוב לדעת את זה ולומר את זה בקול. לא כדי להגיד שרע, אלא כדי שנדע שתמיד אפשר לתקן. אם נחשוב שהכל צריך להיות קל ופשוט ולא נקבל גם את המכשולים שבדרך, ואם לא נמשיך לדווש באופניים האלו ברגע שמתחיל להיות קצת קשה- ניפול ונכשל.
לפעמים כשאנחנו עובדים ופועלים בחוץ אנחנו נותנים 100 אחוז מעצמנו, אך לעומת זאת כשחוזרים הביתה מהעבודה, מותשים מהיום הארוך - אין לנו כוח ופנאי דווקא לדבר החשוב, הכי חשוב, שנקרא משפחה. משפחה זאת עבודה. ואי אפשר להתפטר ממנה.
שמעתי כל כך הרבה סיפורים על אנשים שבעולם בחוץ כולם אהבו אותם והיו נערצים אבל בבית הם היו אנשים קשים מאד, קשוחים, חסרי אנרגיה וללא כוח להיות באמת נוכחים בבית. אני יכולה להבין אבל זה גם כואב לי.
המשפחה שלנו צריכה אותנו. את האהבה שלנו, את ההשקעה, שיהיה לנו אכפת ממה שקורה בה, המשפחה רוצה לראות שאנחנו נלחמים בשבילה. וגם העם שלנו, הוא משפחה. לא במובן הבנאלי של אחים. את זה אנחנו מכירים.
אלא משפחה בעוד היבט: כדי שהעם שלנו, המשפחה המורחבת שלנו תצליח ותשרוד- היא דורשת עבודה.
אנחנו לא יכולים לקחת את העם שלנו כברור מאליו, אנחנו עם ישראל- עם שאבני היסוד שלו נבנו תוך מציאות מורכבת של "בעצב תלדי בנים". קין והבל, יצחק ועשו, יוסף ואחיו.
נולדנו מתוך מתחים במשפחה, ובכל דור מוטל עלינו להראות ליושב למעלה שאנחנו ממשיכים בדרך אבותינו ונלחמים על המשפחה שלנו למען הדורות הבאים.
גם אני למדתי על בשרי כמה משפחה היא חשובה, כמה לא ברור מאליו לחזור הביתה לזוג הורים אוהבים. כמה זה עצוב לחגוג אירוע מרגש וכשעושים תמונה לקרוא "עושים תמונה של כולם" ולתקן מהר "בעצם עושים תמונה של הנותרים...".
האובדנים שכולנו חווים, הם כואבים מאד, אבל אסור לנו לשבור את התא המשפחתי של העם שלנו. משפחה לא בוחרים, אבל במשפחה בוחרים לעבוד. בואו נבחר בזה, בואו ניתן לכאבים שלנו לחבר אותנו ולא להפריד בינינו.
בואו נעריך כל רגע של שכנות טובה, של אנשים טובים סביבנו, של אחים והורים. בואו נדבר על האנשים סביבנו מילים טובות גם כשהם איתנו, לא רק אחרי לכתם. בואו נהפוך את המשפחה מדבר מובן מאליו, לאתגר חיינו. לעבודת יומנו. לפרס על התנהגות טובה.
"יש בנו אהבה והיא תנצח" ואני אוסיף: יש בנו משפחה, ואיתה אנחנו ננצח.