דבריה המלאים של אביטל סלאב באירוע ההצדעה לערך המשפחה בכנס 'עת לאהוב' של עיריית ירושלים, ערוץ 7 ופרויקט 252:

איך מספרים סיפור שיש לו עלילה. יש לו גם התחלה - אבל הסוף, הסוף הטוב. עדיין בסימן שאלה? ננסה?

סיפורה של משפחה מפונה. הפעם, מקרית שמונה. שמחת תורה - מאוזן לאוזן עוברת השמועה. המון מסוקים. מבטים מודאגים.

ובמקביל, גם יותר מידי שקיות ממתקים. קול הנערים. ילדים תחת הטלית מצטופפים. ידיים דביקות ושוקלד מרוח על הפנים. לא הם, לא אנחנו יודעים - שהקרקע שעליה אנחנו עומדים מאיימת להתרחק מאיתנו לתקופת חיים.

שעות חולפות. שמועות הופכות לידיעות. ימים עוברים. אעבור לספר קצת על עצמי, ואספר איך יצאתי מהבית עוד לפני ההנחיות הרשמיות. בידיי שקיות שקיות.

נבהלתי כששמעתי שלא מדברים על ימים אלא על שבועות. שקיות עם כמה מכנסיים, שמלות, חולצות. על בגדי שבת התלבטתי. ובטח שלא חלמתי על חולצות תלבושת. סוודרים. ומי חלם בכלל על תחפושות, או הגדות...

אז שקיות ממלאות את הרכב. את הכבישים משני הצדדים מילאו אין סוף מכוניות חונות. גייסו מכל המדינה את כל הכוחות. אז לא דמיינתי שנקראתי גם אני במדים שקופים לנדוד בין ערים ולנסות להחזיק חזק בלבבות של הילדים. ימים עוברים... נתניה, ירושלים... מלון למפונים, דירה.

בית ספר לשבועיים? לכמה חודשים? אמא, מתי אנחנו חוזרים? מוזר לי לענות ככה ילד שלי. אבל אנחנו עוד לא בטוחים. לא בטוחים.

נרות חנוכה - נאלתר איזו חנוכיה? משתלבים במסיבות חנוכה. סופגיה שווה מרולדין, מאפה יהודה... אבל אין באמת טעם, אין טעם שישתווה לסיפנג המרוקאי בקרית שמונה.

אמא, מתי אנחנו חוזרים? הם שוב שואלים. ט"ו בשבט. עצים ירוקים בנופים אחרים. סיום מחצית, גם אנחנו נקבל תעודה? אנחנו לא שייכים... איך בכלל יתנו לנו ציונים?

מתי חוזרים? בפסח את חושבת שנחזור כבר כולנו לבתים? פסח? בטח אהוב שלי. נצחצח. ובדוק גם נחגוג להללי יום הולדת ונאפה את העוגה הזו שאתם אוהבים!

ראש חודש אדר א׳. השנה ניתנה לו הזדמנות שניה, אבל פורים כאן, והתחפושות שם, בצפון המדינה... מאלתרים. שם המשחק שמלווה אותנו חודשים.

ארגזים. שוב עוברים, שוב אורזים חפצים וגם מחשבות, שאלות גם של אמהות שלא היה להן זמן לסדר בראש עם כל הדאגות.

ואז האביב הגיע... נקיונות. איפה כל התמונות שמוצאים עמוק בארונות? כל הבגדים הקטנים שממיינים, אלו שכבר לא מתאימים שיספרו לנו כמה מהר הם גדלים. מסובין. כל כך חסרין.

שבועות. שמלות לבנות, סלינו על כתפנו. וגם את התיקים, אנחנו עדיין סוחבים. וארגזים, ארגזים, כל בית של מפונים מעטרים. זהו סיפור ארוך על אילתורים של חפצים שצריך להביא מהיום למחר לגנים. על רהיטי יד שניה.

שיחות נפש בלובי, עם השכנה שלפני המלחמה לא ידענו את שמה. על המון חד פעמי. ויותר מידי, יותר מידי זמני. אבל אמא - עכשיו באמת! מתי חוזרים? עכשיו שחגגנו וסיפרנו את סיפורם של כמעט כל החגים.

אני רק מזכירה, איך הלכנו פעם במדבר בארץ לא זרועה. איך עברנו בתוך הים, ביבשה. גם אז, לא בידיעה ברורה.

אמא, נו. אבל מתי? מסתבר שאת עצמי חיזקתי. אבל אותם איבדתי כנראה בשורה הראשונה. אמא, אתם באמת עוד לא יודעים? נחזור לאותו בית ספר? באמת יש שם בתים שרופים? יהיו שם עדיין טילים? מתי, מתי חוזרים?

את ההתחלה אנחנו מכירים. בדרך הארוכה עדיין צועדים, את הסוף למעלה כבר יודעים. וממה שהכרתי, וממה ששמעתי מניסים קודמים - הסוף הטוב, שיכתב ברחמים גדולים - יהיה כזה - שעוד ידובר בו - דורי דורות. נצח. נצחים.