לפני למעלה משלושים שנה בהיותי צוער בקורס קציני חי"ר למדנו על עשרת עקרונות המלחמה, והעיקרון היחיד שאני זוכר באופן מובהק מאז, אשר נחרת בנפשי ומאד הזדהיתי עימו, היה ׳יוזמה והתקפיות׳. הוא גם היה בעיניי עיקרון שהונחל לנו ע"י מצביאינו הגדולים בהיסטוריה, דוגמת יהודה המכבי.
מאז ועד היום לצערי לא ראיתי שמפקדי צה"ל גם מממשים את העיקרון החשוב הנ"ל, ובעצם מאז רפאל איתן (רפול) ז"ל לא זכינו לרמטכ"ל עם סכין בין השיניים, אף כאשר היה מדובר באנשים שהיו לוחמים נועזים בעברם. התחושה היא שהרמטכ"לים רק רוצים שהמשמרת שלהם תעבור בשקט ובשלום. לכך גם מתלווה תחושה שהם תוחמים את אחריותם למשמרתם בלבד ואחריהם המבול, ראו ערך רא"ל אביב כוכבי שקולו לא נשמע מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, אשר פרצה זמן לא רב מעת שסיים את תפקידו.
בעבר צה"ל היה יוזם והתקפי, הן לכתחילה - כפי שאירע במבצע מוקד שפתח את מלחמת ששת הימים, והן בדיעבד - למשל בקרב הנועז של צליחת התעלה במלחמת יום כיפור.
בדור האחרון האוייב נטל את היוזמה לידיו ולמעשה המלחמות והמבצעים ניכפו עלינו, ומדינת ישראל נגררה אליהם בעקבות התקפות של האוייב. מלחמת לבנון השנייה נפתחה בעקבות הריגת 5 לוחמים וחטיפת גופות שניים מהם (אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד). מבצע צוק איתן נפתח בעקבות חטיפת ורציחת שלושת הנערים הי"ד (גילעד שעאר, נפתלי פרנקל, איל יפרח). וגם למלחמת חרבות ברזל נגררנו בעקבות מתקפה רצחנית של החמאס.
בחזית הלבנונית אין צורך לומר שישראל נגררת, וכן מול הח׳ותים.
גם בשלב הלחימה הנוכחי ברצועת עזה איננו פועלים בהתאם לעיקרון היוזמה וההתקפיות, וכך למשל התקבעה בזמן האחרון התופעה שפושטים לשטחים מהם נורית אש רקטית לכיוון ישראל. שוב נגררים ולא יוזמים.
לפני כשבועיים פתחה אוקראינה בהתקפה מפתיעה ונועזת על רוסיה ולימדה אותנו שיעור חשוב ביוזמה והתקפיות. תוך כשבועיים מעת שפרצה לתחומי רוסיה כבשה אוקראינה שטח שגודלו שווה לזה שכבשה רוסיה מאז תחילת המלחמה לפני כשנתיים וחצי.
כדי להבין עד כמה מדובר בדוד מול גוליית, ועד כמה נועזת המתקפה צריך לזכור ששטח רוסיה, המדינה הגדולה בעולם, גדול פי 28 מזה של אוקראינה שהיא המדינה הגדולה באירופה, אוכלוסיית רוסיה גדולה פי 4 מזו של אוקראינה, והתמ"ג לנפש של הענק הרוסי גדול גם כן פי 4 מזה של אוקראינה. עם כל הנחיתות הנ"ל בשטח, אוכלוסיה, מצב כלכלי, וכן כלי מלחמה, חימוש ועוד, תוך ספיגת אבידות גדולות בשטח ובלוחמים מתחילת המלחמה, פתחה אוקראינה בהתקפה נועזת שמכוונת גבוה מאד גם בהיבט הסמלי של כיבוש מחוז קורסק וגם בהיבט של תפיסת מתקנים אסטרטגיים רוסיים.
וזאת יש לזכור - במלחמת העולם השנייה בקיץ 1943, היה קרב קורסק, בו ניצח הצבא האדום את הוורמאכט הגרמני, אחד מהקרבות העוצמתיים ביותר בכל המלחמה, והוא נחשב עד היום לקרב השיריון הגדול ביותר בהיסטוריה. עקב כך ברור כי הנשיא פוטין שהוא מגלומן בעל רגש היסטורי-לאומי חזק, הרואה בעצמו ממשיך של שלטון הצארים או מנהיגי ברית המועצות, ואשר מודע היטב לסמלים לאומיים כמו קרב קורסק, קיבל מכה קשה בכבודו ובתדמיתו, ונראה שאוקראינה עשתה זאת בכוונת מכוון, ללא פחד מרוגזו של הדוב הרוסי.
זו היא הפעם הראשונה שצבא זר דורך על אדמת רוסיה מאז מלחמת העולם השנייה. מכה מוראלית קשה לעם הרוסי שממילא לא שש להתגייס למלחמה הנוכחית, אשר פוגעת קשות בכיסו.
וחזרה למדינתנו הקטנה, בקל וחומר בן בנו של קל וחומר מאוקראינה, כאשר ישראל עולה על אויביה כמעט בכל פרמטר, הגיע הזמן שניטול את היוזמה וההתקפיות בכל החזיתות ונממש עיקרון חשוב זה.
ובאותו הקשר: המחבל שהתפוצץ השבוע בשכונת התקווה ובדרך נס לא הרג יהודים, מתחיל לתזכר אותנו שהטרור ביו"ש מרים ראש ואף חוצה את הגדר לכיוון המרכז. בל נמתין לכמה חודשי רצח ואובדן כפי שהיה עד שנפתח מבצע חומת מגן. גם כאן יש ליטול יוזמה בהקדם.
והערה סמי רוחנית לסיום: לעם ישראל הובטח ש"אורריך ארור ומברכיך ברוך". מעניין שאחרי שפוטין זנח את חברותו עם מדינת ישראל וחבר לציר הרשע של איראן וסין, הוא מתחיל לספוג מפלות צבאיות.