בבקשה, אל תתנו לי עצות איך להתגעגע לאחינו אהובינו החטופים. מה שחלקכם עושים זה מדהים, אבל יש גם דרכים אחרות.
למשל: לשלוח את בנינו להילחם, ולא להפגין ולא לתקוף ולא להלחיץ. לסמוך על הממשלה ועל ראש הממשלה שעושים הכל, לפי מיטב שיפוטם המקצועי והענייני, כדי לנהל את אירוע המלחמה ולהציל את החטופים.
אז, אל תשתלטו על הזיכרון והשיח. ואל תכתיבו את הדרך להצלתם. אל תגידו לי ללבוש צהוב. אל תדחפו אותי להזכיר אותם בכל פוסט. אל תדרשו ממני לשים תמונות שלהם בכל עמידה בצמתים.
ובעיקר, אל תכריחו אותי להסכים לכל עסקה עם הרוצחים. אל תטיפו לי מוסר. הניחו מראש שאיכפת לי. איכפת לי עד דמעות, עד כלות הנפש.
האמינו לי שאני עושה הכל, בדרכי שלי, לזכור. להזכיר. ולהציל. ואם אתם מתקשים להאמין לי, יעידו על כך ארבעת הבנים שלי ששלחתי, ושוב שולח, להילחם ולהסתכן עבורם.
ויעיד על כך, זה ששלחתי ולא ישוב לעולם בשום עסקה, ושלבי נשבר מגעגועים אליו והייתי שולח אותו שוב. למענם. אהובינו.