לפעמים ביקור סתמי בתל אביב יכול לפקוח את עיניך. בשבוע שעבר הזדמן לי, בנסיבות שונות, לחרוש את העיר לאורכה ולרוחבה. ליתר דיוק - ממרכזה ועד צפונה.
המוטיב החוזר בכל מקום הוא "עסקה עכשיו". על בניינים של חברות מסחריות, בשלטי ענק יקרים להחריד על כביש איילון, בשערי הקריה סביב, על חולצות העוברים והשבים, במוזיאונים ובאתרי התרבות ואפילו בתפריטי המסעדות. אני מדגיש: לא הזכרת שמותיהם ותמונותיהם של החטופים היקרים לנו כל כך והשארתם בתודעה, אלא המסר החד ממדי והחד משמעי - עסקה עכשיו. פשוט לחתום, למלא פרטי אשראי ברובריקה ולחכות למשלוח בתוך חמישה ימי עסקים.
עוד נגיע לאבחנה שהתבהרה לי באותו ביקור, אבל עוד קודם לכן בהתבשמות מהאוויר התל אביבי המהביל היה ממד של הלם תרבות. בקרב אליטה מסוימת שחיה בעיר, אין בישראל כרגע מלחמה בעזה, אין איום אסטרטגי מאיראן וגרורותיה בצפון שדורש טיפול דחוף ובלתי ניתן לדיחוי, אלא רק נושא אחד שמרחב השיקולים שבו משתרע בין "עסקה" לבין "עכשיו". החיים שלהם פשוטים, פטורים מהכרעות הרות גורל בין ערכים שמתנגשים. מנטרות פשוטות מיטיבות עם עור הפנים.
מיותר לומר שכל ישראלי, בטח ובטח המתנגדים לעסקה שתעצור את הלחימה בעזה בשלב הזה ותסיג את כוחותינו בחזרה אל גבולות שישה באוקטובר, מצפה, פועל ומתפלל לחזרת החטופים. אך חייו של עם, בטח עם שמנווט כבר אלפי שנים במציאות בלתי אפשרית, רצופים בהכרעות גורליות ולא קלות. מאז רבי יוחנן בן זכאי שבחר לוותר על ירושלים לטובת יבנה וחכמיה ועד ההנהגה הציונית שהחליטה לאמץ את תוכנית החלוקה, החיים הלאומיים בארץ ישראל זימנו הכרעות בין ערכי יסוד סותרים. וגם כעת, לא רק חיסול האיום מדרום עומד לנגד הערך היסודי של פדיון שבויים, אלא גם הפגנת הנחישות של מדינת ישראל כלפי האויבים שממתינים לתורם. הידיעה הברורה שכל אויב שיחליט לפשוט על יישובינו יושמד, חייבת לנכוח במארג השיקולים של חיזבאללה ופרוקסיז איראניים אחרים.
איכשהו נדמה שההבנה הפשוטה הזאת לא הצליחה לחדור מערבה לנתיבי איילון. בסיפור שלהם יש טוב ורע ברורים. הטוב הוא כמובן עסקה בכל מחיר שתשיב מספר כלשהו של חטופים עכשיו, ורע זה ביבי שמטרפד כל עסקה ורוצה את החטופים מתים. הגישה האבסורדית הזאת הגיעה לשיא שלילי ביום שלישי בבוקר, בעת שנודע לציבור על סיומו המוצלח של המבצע לחילוץ גופות שישה חטופים: אלכס דנציג, יורם מצגר, אברהם מונדר, חיים פרי, יגב בוכשטב ונדב פופלוול זיכרונם לברכה.
אם החטוף חשפה את הצביעות
מבצע החילוץ הזה הביא לידי ביטוי את כל ההישגים של צה"ל בעשרת החודשים האחרונים. זה מתחיל במודיעין המדויק, שהוא תולדה ישירה של התמרון. השכבות המודיעיניות שנוצרו מובילות פעם אחר פעם לאיתור מדויק של מיקומי בכירים, התארגנויות מחדש של מחבלים ומקומות מסתור של חטופים. במקרה הזה מדובר בגופות, אך בביטחון רב ניתן להעריך שגם איתורים של חטופים חיים נמצאים בידי גוף המודיעין המיוחד שהוקם באמ"ן לריכוז המידע על שבויים ונעדרים. האחיזה החזקה בשטח מייצרת מידע חקור, מקורות מידע אנושיים, מיפוי תת קרקע והטמעת אמצעי גילוי ואיסוף. המבצע הבא הוא עניין של זמן.
הזרוע השנייה של שינוי המצב הדרמטי ברצועה היא יכולת הגישה הבלתי מוגבלת. מיקום המנהרה שבה נמצאו החטופים קרוב לחוף הים, במערב חאן יונס. ציר ההתקדמות של כוחות אוגדה 98 היה פחות או יותר על ציר כיסופים ההיסטורי שהוביל את רוב תושבי גוש קטיף אל בתיהם. רק לפני חצי שנה, אותה אוגדה מובחרת נדרשה לעיבוי מבחוץ של חטיבות נוספות כדי להבקיע לחאן יונס, וגם זה במחיר דמים יקר. הכניסה הפעם, עד לנקודה מערבית ועמוקה מאוד בשטח, ארכה לילה אחד בלבד. כוחותינו לא נתקלו בהתנגדות של ממש, והקצין היחיד שנפל בקרב – סגן שחר בן נון הי"ד – נפגע מאש חיל האוויר בטעות. זו מציאות שהיא חלום מבצעי במושגי שמונה באוקטובר.
זו הצלחה מבצעית מעודדת במובן המקומי והרחב. זו גם פעולה ערכית מאוד, נעוצה עמוק במורשת היהודית ובערכי מדינת ישראל. באופן סמלי, הפעולה הזאת יצאה לדרך באותו יום שבו עם ישראל מציין כבר כמעט אלפיים שנה את הבאתם לקבורה של הרוגי ביתר. גם בהיסטוריה הקרובה יותר, מדינת ישראל הייתה מוכנה לשלם מחירים כבדים תמורת גופות של אנשיה שנתפסו בידי האויב. לא צריך ללכת הרבה אחורה: המבצעים הקודמים לחילוץ גופות במלחמה הנוכחית היו רגעים של התרגשות ואחדות בעם.
לא הפעם. הלוחמים שחזרו מחאן יונס, וגם אלו שנשארו שם, פתחו את אתרי החדשות המרכזיים ביום שלישי בבוקר ולא הבינו על מה הקדרות. אומנם, חשוב לציין מיד, אברהם מונדר לא הוכרז כחלל עד למציאת גופתו, וזו בהחלט בשורה קשה מאוד. אך חמשת החטופים האחרים ששבו הוכרזו כחללים כבר לפני כמה חודשים. נסיבות מותם עדיין לא ברורות, אך מבחינת שאלת האשמה אין לכך כל חשיבות. חמאס רצח אותם, בין בכדור בין העיניים, בין בהרעבה ובאי סיפוק תרופות ובין בהחזקתם באזור לחימה. הם נרצחו על ידי חיות האדם, ומדינת ישראל עשתה הכול כדי להשיב לפחות את גופותיהם.
אנשי כת "עסקה עכשיו" לא ראו את הדברים כך. השבת הגופות שולית בעיניהם. חשובה יותר מרגעי הנחמה עם השבת הגופות היא הפרופגנדה שלפיה נתניהו הרג אותם. בלי שום בסיס, הודהדה ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת המרכזיים הטענה שהם היו יכולים לחזור בחיים אם רק ביבי היה חותם. ואם תקשה, הרי באותן שעות שבהן התנהל המבצע ההרואי עמד מזכיר המדינה האמריקני מול עיתונאים ישראלים בתל אביב, והצהיר שנתניהו כבר קיבל את תנאי העסקה ואנחנו ממתינים רק לתשובת חמאס? ובכן, קושיות הן עניין לאנשים שרציונליות מנחה אותם. לא לאנשי כת.
כן הדבר גם לגבי האישה האצילית דיצה אור, אימו של אבינתן שחטוף בעזה. בריאיון בתוכנית של אברי גלעד ויאיר שרקי, היא ביקשה לפנות ליחיא סינוואר ולהציע לו עסקה חליפית - החטופים תמורת ילדיהם של ראשי מערכת הביטחון שהפקירו את בנה. זו כמובן אמירה קשה, אך היא שייכת לאמא של חטוף, ומשכך אין לנו פה למחות נגדה. מה שהיה חשוב באמירה הזאת הוא האמת העכורה שהיא הציפה מהעבר השני של המתרס. גל הגינויים הבוטה משמאל ל"אמא של חטוף" חשף את קלונם. לא החטופים מעניינים אותם, לא המשפחות שלהם, אפילו לא "עסקה עכשיו". כל אלה הם הפלטפורמה המיטבית בעבורם להחדרת המסר "ביבי הורג את החטופים". לכן, כשאם לחטוף סוטה מהמסר ומטילה את האחריות הישירה למצבו של בנה על כתפיהם של ראשי מערכת הביטחון – החמלה, השותפות והאחדות נעלמות, ושיני הזאב נחשפות.
אסיים בתובנה המובטחת מתל אביב. אני מדמיין לעצמי את חייו של עיתונאי ממוצע ברשת 12 או ידיעות. הוא צועד לרכבת הקלה - את פניו מקדמת הפגנת חטופים. יושב בבית הקפה השכונתי - ידידיו מברכים אותו בברכת "עסקה עכשיו". נוסע באיילון - רואה שלט תחינה לבלינקן שיכריח את ביבי לחתום. אדם שכזה מניח על פי עקרונות הסטטיסטיקה שזהו הלך הרוח של עם ישראל כולו. מכאן המסקנה פשוטה: אם רק נפמפם שוב ושוב שביבי הוא המכשול היחיד לעסקה ובגללו החטופים מתים, העם ימאס בו ויבחר בממשלת שמאל.
דא עקא, שהחוויה התל אביבית שלו מייצגת את אותם בוחרים שלא הצביעו ביבי בסיבוב הקודם. מחוץ למרחב שדרות רוטשילד, יש רוב גדול בעם שמבין את המורכבות ורוצה הנהגה שמשקללת את המחירים והערכים המתנגשים וחותרת להסכם טוב. זו הדרך היחידה להבין את העלייה העקבית של נתניהו בסקרים - ממוות פוליטי מוחלט למחרת שבעה באוקטובר, ליתרון על פני על המתחרים בסקרים הנוכחיים. שוב, בפעם המי יודע כמה, התקשורת שעוינת את נתניהו היא הקמפיין הטוב ביותר בעבורו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com