השבוע נסעתי בעמק חפר. חלפתי על פני בת חפר, בחן ומגל, שלושה יישובים צמודי גדר. בכיכרות הכניסה לכל אחד מהם מיצג צהוב בוהק הקורא לשחרור החטופים: כיסאות ריקים צבועים צהוב, מגזרות נייר בצורת פרפרים צהובים גדולים, וכמובן דגלים וסרטים צהובים בכל פינה. על אי אלו מהמוצגים הופיעה קריאת הקרב של השמאל העכשווי: "עסקה עכשיו!" על נגזרותיה.
הבטתי, ותמהתי: אם יש אזור אחד בארץ שהוא המועד ביותר לספוג את 7 באוקטובר הבא, הרי זה עמק חפר. ירי נשק קל מעבר לגדר ההפרדה כבר הפך לעניין שבשגרה, מפעם לפעם מתקבל דיווח באזור על חדירת ערבים, על רחפני תצפית או על רכבים שאין להסביר את הימצאותם סמוך לגדר בשום דרך מלבד איסוף מודיעין לקראת המתקפה הבאה. כמה אירוני שהמחבלים מעבר לגדר משקיפים על בחן, קיבוץ שמשמעות שמו היא מגדל תצפית. לבושתנו, מזרח השרון הפך לחזית הבאה; ועמק חפר – לחוד החזית.
בשלושת היישובים הללו זכו מפלגות השמאל ברוב ניכר מהקולות, ומעל כולן – יש עתיד. זה מסביר את תפיסות העולם, ויותר מכך את תחושת ההשתייכות השבטית, שבעבור מצביעי יש עתיד היא כנראה מרכזית יותר מתפיסת עולם כלשהי. אבל היה מקום לצפות שהחוויה הבלתי אמצעית של תושבי היישובים הללו, הפגישה המוחשית עם איום הטרור, תגרום לנקודת מבט קצת אחרת ממקומות אחרים, פחות מאוימים. אך זה לא קורה.
קוצר הרואי שמאחורי קמפיין "עסקה עכשיו" לא פוסח גם על מי שצפויים לשלם על כך את המחיר המיידי. הטיעונים שנכתבו בדם, דם שנשפך על ידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, לא מניאים את תושבי עמק חפר מדרישתם העיקשת מהממשלה להפקיר את ביטחון ישראל, ובראש ובראשונה להפקיר את ביטחונם שלהם.
נסעתי גם בנתיבי איילון המעטירים, שם פגשתי שלטי חוצות של ארגון אחים לנשק, עם הסיסמה "הפקרה. שקרים. הסתה. דיקטטורה. מול כל זה אנחנו כאן". במקום אחר בעיר הופיע שלט אחר מאותה סדרה, עם מסרים חיוביים: "תקווה, דמוקרטיה, ציונות – בשביל זה אנחנו כאן". יכול להיות שטעיתי במילה או שתיים, אבל זה הראש.
השלטים הללו הדאיגו אותי מאוד. הם יוצאי דופן בנוף: כשעסק מסחרי רוכש שלט חוצות בנתיבי איילון, הוא רוצה שנקנה אצלו. כשארגון עם מטרה חברתית או פוליטית תולה כזה שלט, הוא קורא לציבור הרחב ולנבחריו לאמץ מדיניות כלשהי או לזנוח אותה. כשיש בחירות ופוליטיקאים מדפיסים את קלסתריהם הענקיים, הם רוצים שנצביע להם. וכמה ימים אחרי יום הבוחר נעלמים הקלסתרים הענקיים.
אבל מה בעצם רוצים אחים לנשק? אין בשלטים האלה קריאה לפעולה או הימנעות מפעולה. אפילו קריאה לתרומה אין בהם. הם לא מפלגה. הם לא מוכרים סחורה. מה הם רוצים מחיינו?
ואז זה הכה בי: מפעם לפעם מגיעות למסכינו תמונות מרחובות הערים במדינות דיקטטוריות, ואחד מסימני ההיכר המובהקים של הפרהסיות הללו הוא דיוקנו של המנהיג התורן או המייסד המנוח בכל קרן רחוב. "תאהבו אותי", אומר קים ג'ונג און לנתיניו בכל דיוקן; "כל הטוב הוא ממני, כל הרע גם הוא ממני אז דיר באלק", אומרים חומייני וחמינאי לעם האיראני המשועבד. "אנחנו נגד דיקטטורה", קורצים אחים לנשק לישראלי המיוזע בפקק האיילוני.
הקמפיין הנוכחי של אחים לנשק פורט על אותם המיתרים כמו ה"קמפיינים" של דיוקנאות העריצים. הם לא רוצים מאיתנו כלום. כרגע. הם רק רוצים שנדע שהם תמיד שם, שהם בעד מה שטוב ונגד מה שרע ושהם מפוצצים בכסף. הם סומכים על זה שנזכור לבד שהם קראו לסרבנות ערב הטבח הנורא ביותר שחווינו, ושעד היום איש מהם לא שילם את המחיר. שנזכור שהמפתחות להאנגרים של מטוסי הקרב נמצאים אצלם, ולכן כדאי מאוד שלא נעצבן אותם.
מי שמזהה תהליכים – עושה זאת על אחריותו בלבד.
***