תא"ל במיל' אפי איתם ובנו סא"ל במיל' איתמר איתם בשיחה אישית על ימי המלחמה וערך המשפחה בה באירוע ההצדעה לערכי המשפחה בכנס 'עת לאהוב' של עיריית ירושלים עם ערוץ 7 ופרויקט 252.
את השיחה פותח איתמר שחוזר ליום השבעה באוקטובר: "כבר בבוקר נשמעו לחשושים בבית הכנסת. אני פותח את הטלפון וברגע שאני רואה את הטנדרים בשדרות אני מבין שזו תהיה מלחמה. אני נפרד מהמשפחה, מברך את המשפחה ונוסע לימ"ח. בערב כבר כל הגדוד נמצא ואנחנו מוכנים".
אפי מצטרף לשיחה ואומר כי הוא מבקש לחזור ארבעה ימים לפני השבעה באוקטובר: "זה היה חמישים שנה למלחמת יום כיפור. קצת כמו שתואר כאן, עשינו כנס של כל משפחת איתם, עמדנו בכניסה לנפח ששם לחמתי בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור, חלום של חיים התגשם מול עינינו, של חיים, של שמחה מתוך גיא צלמוות הזה של מלחמת יום הכיפורים".
"אמרנו, זהו, חתמנו את פרק מלחמת יום הכיפורים, אפשר להמשיך הלאה, הפצעים נרפאו", משחזר. "שלושה ימים אחרי זה פרצה מלחמת 'משיב הרוח'. אני לא קורא לה 'חרבות ברזל'. בנינו, חתנינו, כולם יצאו לקרב. אני בעל תשובה, אין לי גרסת ינקות, לטוב ולמוטב, על כל דבר שאני עושה אני עדיין חושב, תמיד אמרתי אצלנו, בעלי תשובה תמיד לפני שמניחים את הרגל יש להם איזה רעד אם הם עושים את הדבר הנכון".
הוא מתייחס לשאלה אם הוא לא חושב שזה מסוכן 'לשלוח' את בני משפחתו לקרבות: "אני לא שולח אותם, הם הולכים, הם הולכים מכוח האמון והאמונה שנטענו בהם, ועדיין זה אתגר עצום זה קושי עצום".
במהלך הקרבות בעוטף עזה לקח תא"ל במיל' איתם חלק בטיהור המרחב ממחבלים. "אני כבר חייל זקן, הייתה היתקלות ליד כיסופים ביום הראשון של המלחמה. צנחנים צעירים הצטרפו ורגע לפני ההסתערות איזה צנחן צעיר, יכול להיות נכד שלי, מסתכל עלי, הייתי עם האפוד אז הוא לא ראה את הדרגות אבל את הזקן הלבן הוא זיהה. הוא אומר לי לפני ההסתערות 'סבאל'ה, אנחנו עכשיו צמד ברזל, אל תיעלם לי פה'".
על משמעות חיי המשפחה בשדה הקרב מספר איתמר על הקושי כמפקד לראות בחיילים גם בעלי משפחות. "כמפקד, הסיפור של משפחה הוא מורכב. כשאני יושב בלילה ומשרטט חץ כחול וכעבור כמה שעות הלכו שם חיילים, קשה לי לחשוב עליהם כבעלי משפחות. בפעם הראשונה אחרי שיצאנו עשינו טקס בכותל והזמנו את ההורים ואת המשפחות ואת הילדים. אמרתי לכל הילדים להיכנס פנימה ועשינו חץ צבאית, אמרתי כולם שיכנסו פנימה ופתאום אתה רואה מאות ילדים קטנים, אי אפשר לחיות את זה תוך כדי העשייה, זה משתק. במובן מסוים אתה אוטם את עצמך, שם איזושהי מחיצה בין העשייה לבין האנשים מי הם מאחורה, וגם ברמה האישית אתה לא יכול לחשוב כל הזמן על המשפחה ועל הילדים".
הוא משתף בפתיחות כי "הפעם הראשונה שזה היכה בי, היה בפציעה שלי. נפצעתי בל"ג באומר ודיברתי עם אשתי. חטפתי כדור בגב שעבר אותי בחזה אבל בדיוק בסנטימטר שאם הוא הולך שמאלה הייתי במצב קשה ואם הוא הולך ימינה אז יכול להיות שזה היה עובר לידי. המחשבה הזאת שאתה יכול להשאיר משפחה שפתאום אתה תיעלם לה, היא יכולה לשתק, היא מחשבה חזקה".
לסיום מתייחס אפי על הדרך להתמודד עם הקרע בעם. "שנסיים את הפרק עם אויבינו ונסיים אותו בניצחון, נצטרך לגייס כל טיפת אהבה לעצמנו, לעמנו, לאחינו. המון עבודה אבל בלי בניית ה'יחדיו' לא תהיה משפחה, לא פרטית ולא לאומית".
איתמר נשאל לסיום האם אפשר להביא את האחדות שהלוחמים חווים בשדה הקרב לאזרחות. "אני חושב שכן, כשיצאנו, אמרתי לחיילים שלי שלוש משימות, א', כל חייל צריך לטעת עץ וצריך ללדת ילדים, לא נכנס לכל אחד אבל באופן כללי, ולאהוב, לדבר באחווה אחד לשני, ויש לנו אחריות על המעגלים האלה ועל הרוח הגדולה הזו שקיימת שהיא אמיתית מאוד, להדהד אותה חזרה לחברה בישראל, אני חושב שזה חלק מהמשימות, חלק מהאחריות המרחיבה שלנו מעבר לשדה הקרב".