התקשרתי לאבא השבוע, ושמעתי שהוא בנסיעה ברכב. "אתה לבד באוטו?" שאלתי, "חלילה!" הוא השיב, "אני אף פעם לא לבד, השם איתי פה".
סיוון תשמ"ב, לבית המדרש של ישיבת ניר בקריית ארבע נכנס קצין קישור במילואים, מוציא רשימת שמות של בני ישיבה, מגייס אותם בצו שמונה ומזמין אותם לעלות לטיולית העולה צפונה למלחמה בלבנון. אבא נכנס לטנק, הקרב במארג' עיון מתחיל, הטנק של אבא יורה פגז, משמיד טנק סורי ואז נפגע בעצמו מפגז אויב. נהג הטנק והטען של אבא נהרגים במקום, אבא מחולץ ברגע האחרון מהלהבות כשהוא שרוף כולו, ובמשך חודשים ארוכים שוכב בשיקום פלסטי במחלקת הכוויות של בית החולים רמב"ם.
פרשת עקב שאנחנו קוראים השבת היא נקודת ציון חשובה במשפחת בן ציון. השבת לפני 56 שנה, אבא שלי, הרב שמעון, עלה לתורה כחתן בר מצווה בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב. ולמה אני מספר לכם את זה? כי מאבא שלי אנחנו צריכים ללמוד על התמודדות במצבי משבר ועל כוחה של אמונה.
היו לאבא כל הסיבות להישבר, לרחם על עצמו, לבכות על מר גורלו, איך הפך מעלם יפה תואר לנכה צה"ל יפה לא פחות. אבל הוא עשה את ההפך בדיוק, בתהליך ארוך ומורכב הוא חזר לתפקוד מלא והמשיך ללמד תלמידים הרבה בישיבת ניר בקריית ארבע, ובעשור וחצי האחרונים במכון מאיר. בכל פעם שאתה פוגש את אבא או שואל לשלומו, מיד תקבל תשובה אמונית, חיובית ואופטימית.
אבא, שיהיה בריא, עבר עוד תלאות ואתגרים רבים בדרך, ובראשם פטירתה של אימי, שפרה, לפני תשע שנים. גם ממשבר זה אבא המשיך בחיוך של עוצמה שמוקרנת לסביבה כולה ומעוררת השראה בקרב תלמידיו. "איך אתה מרגיש עם המצב?" שאלתי לאחרונה את אבא, "אני מרגיש קרבה לקב"ה, יש בעם הזה חוסן מדהים, וכל הכאבים הם רק תחנות בדרך לבירור הפנימי שלנו", הוא ענה.
מדינת ישראל עברה השבוע עוד שבוע קשה בתוך תקופה ארוכה של ערפילים - יהודי מאיר פנים נרצח באזור התעשייה בראון שבשומרון, קצין צה"ל נפל בעזה, וגשש נהרג מפגיעת כטב"ם ביערה שבגליל. ההווה מאתגר והאופק מדאיג, הימים מורכבים ומביאים למתח ולעומס נפשי, זו טבעה של מלחמה. אך דווקא בעת הזאת, כשהגלים מאיימים להנמיך את הרוח, אני מזכיר לעצמי את החיוך והתשובות של אבא, שיאריך ימים, גם ברגעי משבר. את חצי הכוס הריקה קל לנו לראות, היא בולטת בחסרונה, אסור לנו להתעלם ולשכוח מהחצי המלא ואף יותר.
עשרות אלפי ישראלים משרתים במילואים כבר חודשים ארוכים והם מגיעים מכל קצות הקשת הישראלית, דתיים ושאינם, ימנים ושמאלנים, מהעיר ומהכפר. קשה להם, הם עוזבים בבית אישה וילדים, הקריירה שלהם נפגעת, אבל זה לא מפריע להם, הם ממשיכים לבוא כדי לשמור על מדינת ישראל. אנחנו בעיצומה של מלחמת הקוממיות השנייה שלנו, לא בחרנו בזה, אבל יצא שדורנו נבחר להיות דור העצמאות השנייה.
לכל אחת ולכל אחד מאיתנו ישנה אחריות, והבחירה בידינו אם להיות מוקד של אור שרואה את הטוב ומפיץ אותו סביבו, או לשקוע בידיעות המצערות ובתחושות של חמיצות ועצבות. עלינו לזכור שאנחנו חלק בשרשרת נצחית של עם שהתמודד עם גזרות פרעה במצרים, עבר את האינקוויזיציה בספרד וגם את זוועות השואה של היטלר והקים מדינה לתפארת שנלחמת ומנצחת. בידינו האחריות והבחירה אם לחזק את האמונה מתוך מבט היסטורי רחב או חלילה להסתכל על התקופה הקשה הזאת במבט צר וזמני שלא מחבר בין עבר לעתיד. הבחירה והאחריות הן שלנו, כל אחד ואחת, לתת כתף לשכנה שבעלה במילואים וכל הילדים על כתפיה בחופש הגדול, לסייע לחבר לעבודה שצריך שנחפה עליו בהיעדרו ונמלא את מקומו, אבל בלב רחב ובחיוך. זה שלנו, זה הזמן שלנו להיות קצת אבא שלי, וככה בעזרת השם ננצח.
הכותב הוא סגן ראש מועצה אזורית שומרון ויושב ראש עמותת 'שפרה - פשוט לאהוב'
***