תשעה באב השנה, כמו בשנים שקדמו לו, צוין על ידי אלפי יהודים בעלייה להר הבית. העולים הולכים בכך אחר דעת רבותיהם, המתירים לעלות אל הר הבית, מתוך קיום הלכות מורא מקדש. יום למחרת פורסם סרטון ברבים, ובו הובאו דעת חמישה תלמידי חכמים חשובים, מנקיי הדעת שבירושלים, החוזרים על דעתם הידועה שאסור לעלות להר הבית. עד כאן לכאורה אין כל חידוש. כידוע, מחלוקת היא בישראל בבתי המדרש, אם אסור לעלות או מאידך גיסא מותר ומצווה. קצרה כאן היריעה להרחיב במחלוקת זו, אך נכתוב אותה בתמצית שבתמצית.
הפוסקים האוסרים סבורים שאיננו יודעים היכן מקום העזרה, מקום שלטמא מת אסור להיכנס אליו, ועל כן כל ההר הוא בחשש של איסור כרת. עוד סבורים האוסרים שגם אם נדע היכן מקום העזרה, יש חשש גדול שהציבור הרחב לא יבדיל בין המקומות האסורים למקומות המותרים, וכן שלא ינהג בכל דיני מורא המקדש, ובפרט הטבילה לפני העלייה. הפוסקים המתירים סבורים שיש בידינו מסורת ברורה, בפרט על פי תשובת הרדב"ז, ועוד ראיות, שמקום קודש הקודשים הוא תחת כיפת הסלע, וממילא ידוע לנו בבירור היכן מקום העזרה, שאליו טמא מת אסור להיכנס, ואף חוששים לחומרא ולא עולים כלל לרמה המוגבהת שסביב כיפת הסלע. ביחס לחשש השני - דווקא הציבור התורני, השומע לתלמידי חכמים, יכול גם ללמוד וליישם את דיני מורא מקדש כראוי.
המציאות מוכיחה שבעקבות העליות בטהרה נוצר 'מסלול ליהודים' שבו צועדות כל הקבוצות העולות להר, והוא אינו מגיע למקום העזרה, ובעקבות כך דווקא צומצמה במידה ניכרת העלייה באיסור אל כיפת הסלע. המתירים סבורים שלא רק היתר יש כאן, אלא מצווה, בנוכחות של עם ישראל בהר המוריה, ובשאיפה להתקרבות עם ישראל אל עבודת המקדש. ובכן, מחלוקת היא בישראל כבשאר דיני תורה, ודרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל לכבד זה את זה, אף אם המחלוקת היא נוקבת וחריפה, ולהנעים זה לזה בהלכה.
אלא שמגמת הסרטון המדובר הייתה אחרת, והראיה - כל דברי הרבנים תורגמו בגוף הסרטון לשפה הערבית. מגמת הסרטון הייתה לומר כביכול לערבים – אכן עלו יהודים להר הבית, אך דעת חכמי ישראל היא שהדבר אסור, ועל כן אין לכם ממה לחשוש מכוונותיהם של היהודים. הפנייה לא הייתה פנימית, אל הציבור היהודי, ובפרט הדתי והחרדי, אלא כלפי חוץ, אל האויב הערבי. את ההיגיון הפנימי אפשר לתמצת במילים – אל לנו להתגרות באומות.
אדגיש, אינני יודע מה ידעו תלמידי החכמים שדבריהם צולמו. על כן אני מלמד עליהם זכות, כפי שלימדונו חז"ל, שעל תלמיד חכם בייחוד יש ללמד זכות בכל מה שאפשר, שהם אכן סברו שמטרת הסרטון היא פנימית, כלפי עם ישראל, והם פשוט חזרו על דעתם משכבר הימים. על כן ביקורתי העיקרית בשורות לקמן היא למארגני ומפיצי הסרטון, שעל פי התקשורת היו אנשי ביטחון וראש עיר מפורסם, ומגמתם הייתה כאמור אחרת.
איסור חמור גם לשאינם יהודים
בשורות דלקמן אסביר מדוע לעניות דעתי פנייה כזאת אל האויב הערבי היא חמורה עד למאוד.
ראשית, חצי אמת אינה אמת. גם אם הפנייה היא אל הערבים, הרי שצריך היה לומר את האמת כולה: הר הבית הוא המקום המקודש ביותר לעם ישראל. בו היו בית המקדש הראשון והשני, ובו בעזרת ה' במהרה ייבנה בית המקדש השלישי, שיתקיים לנצח נצחים. בזמן הזה (לשיטת הפוסקים הנ"ל) אסור לעלות להר הבית, לא ליהודים ולא לאלו שאינם יהודים. זאת בוודאי האמת השלמה, לשיטתם, שכן גם הם מרגישים בוודאי את השייכות העמוקה של עם ישראל אל מקום המקדש, וגם לדידם חל האיסור החמור גם לשאינם יהודים, ובכלל זה כמובן הערבים, לעלות אל מקום המקדש. על כן, ההתמקדות באיסור הזמני כעת ליהודים בלבד היא חצי אמת, שאינה אמת. אותה חצי אמת מתפרשת אצל הערבים – לנו היהודים אין עניין בהר הבית, והרי הוא שלכם, עלו אליו ועשו בו כרצונכם. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.
שנית, אנו נמצאים כיום בזמן מלחמה. בזמן מלחמה התורה הורתה לנו בפירוש: "כי תצא למלחמה על אויביך... לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עימך המעלך מארץ מצרים" (דברים כ, א). כך גם מעורר הכהן המשיח את העם קודם כניסתם אל הקרב: "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (שם ג-ד). מצווה זו כבר נשנתה בפרשתנו, פרשת עקב: "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים... לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך א־ל גדול ונורא" (דברים ז, יח-כא). ועוד קודם לכן, בסוף פרשת דברים: "לא תיראום כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" (ג, כב).
ריבוי החזרות על יסוד חשוב זה בספר דברים הוא מפני שבכך מבקשת התורה מאיתנו קודם הכניסה לארץ לתקן את חטא המרגלים, שהיה בראש ובראשונה – פחד. הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות) סבור שדברים אלו הם דברי התעוררות והבטחה. אולם לדעת הרמב"ם מדובר בלאו דאורייתא, קרי ה' יתברך מצווה אותנו לא לפחד. "והמצווה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר, וכל מי שייסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם" (ספר המצוות לא תעשה נח; וראו את דבריו הנוקבים בהלכות מלכים ז, טו). אכן, יש להבדיל בין זהירות ואחריות לבין פחד. זהירות ואחריות ראויות הן, בפרט למפקדי הצבא, שכן הן מנווטות את האדם והאומה בכללה ללחום בצורה נכונה ומיטבית. לעומת זאת פחד גורם לשיתוק, פחד גורם לחשש לצאת להילחם, פחד גורם לניסה והתקפלות.
פחד זה הוא חמור כפליים במלחמה זו, שכן המלחמה היא בראש ובראשונה מול ארגון טרור. מהו התרגום של המילה טרור - terror? פחד. מחבלי חמאס, מעבר למעשים שלהם, ניסו ומנסים ברשעותם להכניס בליבנו פחד. פחד שעלול לגורם לחוסר תפקוד, לחולשה, לעייפות. זאת הסיבה שביום הטבח הם תיעדו ופרסמו את מעשיהם הנפשעים. אשר על כן, האיסור לפחד מקבל היום משמעות רבה שבעתיים, לא רק ללוחמים בחזית, אלא גם לציבור שבעורף. רוח הלחימה הגדולה בכל השנה החולפת, בחזית ובעורף, ההתגברות וההתחזקות של עם ישראל בביטחון ובעוז בכוחו של עם ישראל ובייעודו להילחם את מלחמת הטוב מול כוחות הרוע, למען ייחוד ה', הן המשאב הפנימי והעיקרי הנותן כוח להילחם, למרות ועל אף כל הקשיים והאתגרים.
חוזרים לימי יהושע ודוד
להבנתי, יש בנושא זה היבט פחות מדובר של הסוגיה שדנים בה רבות בתקופה האחרונה - גיוס בני הישיבות, ובעצם גיוס הציבור החרדי (שאנו יודעים שבאופן כללי הוא נמנע מגיוס, גם מקרב אלו שאינם לומדים, מסיבות של חשש מירידה רוחנית). אינני מתכוון כאן להתייחס לסוגיה עצמה, אלא להיבט שאנו עוסקים בו – הפחד. דורות רבים של יהודים חיו בגלות, תחת עול הגויים, בין שהיה זה הצאר, הקיסר או הפחה. מציאות זאת הולידה את הדמות של היהודי בגלות, שחי בחשש מתמיד מפני הגויים. לא היו בידו חרב או חנית להגן על חייו, ועליו היה לדאוג בעיקר להישרדות, גם אם לצורך כך היה צריך להיכנע לאיומיהם של הגויים סביבו, ופעמים רבות אף לקום ולברוח.
בארץ ישראל, ובפרט לאחר תקומת מדינת ישראל, חזר בסייעתא דשמיא עם ישראל לאחוז בנשק, ובעת הצורך להכות ולנצח את אויביו. גבורת חיילי יהושע בן נון ומלכות בית דוד שבה אל האומה. כל מי שמתגייס לצבא, אוחז בנשק, משתתף במלחמות ישראל ובביטחון השוטף, כבר חש בתוכו את גבורת עם ישראל וכוחו, והסיר מתוכו את הפחד הגלותי המשתק. בציבור הדתי־לאומי, כמו החילוני, כבר גדלו בארץ ישראל שלושה דורות של לוחמים, והפלא הזה היה לעובדת חיים מוצקה. אולם ביחס לציבור החרדי הרי שההימנעות מגיוס לצבא של ציבור שלם (בהכללה כמובן) יצרה מציאות שרבים מהם חיים עדיין לצערנו באותה תחושה קיומית של היהודי בגלות. חרדים כפשוטו. תחושה זאת יוצרת מבט מעוות, וממילא גם מסוכן, על האתגרים הביטחוניים של עם ישראל בארץ ישראל.
ולבסוף, והוא העיקר, נשוב אל הר הבית. המחבלים יימח שמם קוראים למעשה הטבח הנורא שלהם ביום שמיני עצרת: מבצע טופאן (מבול) אל־אקצא. הם שמים להם למטרה מוצהרת את ירושלים והר הבית, אל־קודס ואל־אקצא. אשר על כן, ביטוי של פחד כלפיהם דווקא בנושא הליבתי הזה הוא דבר חמור שבעתיים, ונותן בידם כוח חלילה, שעם ישראל כביכול מתקפל תחת איומיהם.
אדרבה, דווקא כאן עלינו לומר את אמונתנו באופן הברור ביותר, לעצמנו ולאויב, ללא לפחד וללא חשש. מעבר למלחמה הכל כך צודקת של הטוב והקדוש מול הרע והטמא. מעבר להכחדת האויב, והחזרת החטופים. מעבר להשבת הביטחון בדרום ובצפון והשבת רבבות המפונים לבתיהם. נזכור ונכריז לכל העולם בביטחון: כן, במלחמה זאת אנו נלחמים גם על הר הבית, על השייכות הנצחית של עם ישראל לירושלים ולהר המוריה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***