על חורבות נצרים
על חורבות נצריםצילום: דובר צה"ל

בדיוק לפני 40 שנה, בכ"ב בתמוז תשמ"ד, 22 ביולי 1983, יום אחד לפני הבחירות לכנסת ה-11, אוזרחה היאחזות נח"ל בחבל עזה – נצרים.

עשרות אורחים מיישובי הסביבה ומהקיבוצים הסמוכים השתתפו בטקס הצנוע של איזרוח ההיאחזות, השני במניין נצרים, הפעם כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר דברי הברכה המסורתיים של נציגי המוסדות ניגשו כולם להרמת כוסית בתוספת כיבוד קל. סיור קצר בנקודה החדשה, ועשרות האורחים פנו לשוב לבתיהם. באותו ערב נשארו במקום שלושה אנשים.

מי היה יכול להאמין לפני 40 שנה, כשהייתי חבר קיבוץ נצרים הקטן, שמנה 50 חברים בקושי, שהשם 'נצרים' יהיה שגור ומוכר ומוזכר שוב ושוב לא רק בממשלת ובכנסת ישראל, אלא גם בבית הלבן, בקרמלין ובמוסקבה ובארמונות החומייניסטים בטהרן.

והכל בזכות 'מסדרון נצרים', שהוקם כחיץ בין מרחב העיר עזה בצפון הרצועה למרחבים שבדרומה – בדיוק על פי ההיגיון שהביא להקמת היאחזות נצרים בערב חג הפורים תשל"ב פברואר 1972. אז לא קראו לכך 'מסדרונות' אלא 'אצבעות'. הרקע לכך היה המלחמה בטרור הפלשתיני ברצועה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. העיקרון של תוכנית ה'אצבעות' (שאריק שרון, בשעתו, ניכס אותה לעצמו, אבל היום אני כבר לא בטוח שהוא באמת המציא אותה. ראיתי מסמכים שקדמו לתקופת שרון ומהם עולה שבפיקוד הדרום העלו רעיונות דומים) לא היה להקים שם רק בסיסי צבא - אלא בעיקר יישובים. הקו המוביל במחשבה על התיישבות ברצועה היה אחד: לשבור את הרצף הערבי על ידי הקמת יישובים יהודיים. את המגמה הזו דימו להכנסת 'אצבעות' התיישבות יהודיות לתוך הרצועה.

זו, כמובן, תגרור אחריה גם נוכחות ביטחונית-צבאית כדי לאבטח את היישובים האלו. נצרים היתה אחת ה'אצבעות' הללו. 'אצבעות' נוספות היו יישובי צפון הרצועה, וכמובן יישובי גוש קטיף. ה'מסדרונות' שצה"ל מפעיל היום ברצועה, מסדרון נצרים וציר פילדלפי, מממשים שוב את העיקרון של שבירת הרצף הערבי. רק שהיום, כאמור, לא מדובר על התיישבות אלא על כוחות צבא (לפי שעה).

עוד לפני שנצרים עלתה על הקרקע, כבר ניתן לה השם 'נצרים' בידי אלוף פיקוד המרכז שרצועת עזה עברה לאחריותו – רחבעם זאבי הי"ד, גנדי. ב-1985, כשהייתי חבר קיבוץ נצרים והתחלתי לחקור את ההיסטוריה של המקום – חקירה שהובילה אותי בסוף לחקר ההתיישבות היהודית בחבל עזה וההיסטוריה של יהודי עזה – מצאתי בארכיון הנח"ל מסמך ובו כתוב, שהוחלט לקבל את הצעתו של גנדי לקרוא להיאחזות 'אבו מדין' (זה היה השם הראשון שלה, כיוון שהיתה סמוך לשבט הבדווי אבו מדין) בשם 'נצרים'.

שלחתי מכתב לגנדי, שכיהן אז כמנכ"ל מוזיאון הארץ, ושאלתי אותו האם זה נכון ולמה. גנדי השיב לי במכתב המצורף כאן, והסביר שהשם הוא 'עיברות' שם מחנה הפליטים הסמוך - נוציראת. גנדי, כעדותו, דווקא חשב בהתחלה על השם 'נצר', אבל שתי סיבות הניעו אותו לבחור דווקא בצורת הריבוי 'נצרים': א' - קיים ישוב בשם 'נצר סירני'. ב' - הוא חשש שיאשימו אותו שברצונו להנציח עוד בחייו את שמו של ידידו משה נצר, שעמד אז כזכור בראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון.

הצעתו של גנדי התקבלה. גנדי לא האמין, מן הסתם, שיבוא יום והשם שיזם יתגלגל על לשונות כל מנהיגי העולם.

שמונה שנים היתה נצרים היאחזות נח"ל, עד שאוזרחה בז' באב תש"ם, 20 ביולי 1980, בידי גרעין 'גן אור'. כעבור שלוש שנים, בקיץ תשמ"ג, אוגוסט 1983, עברו חברי מושב גן-אור לנקודת הקבע שלהם בגוש-קטיף. מחנה נצרים חזר לשמו המקורי, ולמעמד של היאחזות נח"ל, עד שאוזרח כאמור השבוע לפני 40 שנה בידי תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר שמונה שנים פורק הקיבוץ וגרעין של תנועת 'אמנה' הקים במקום יישוב קהילתי-עירוני, שחרב השבוע לפני 19 שנה – בדיוק 21 שנים אחרי האיזרוח השני. נצרים היתה היישוב האחרון שנעקר במסגרת ההתנקות, היום לפני 19 שנה, בי"ז באב תשס"ה, 22 באוגוסט 2005.

(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')