1. אין כל ספק, שתלמידי הישיבות ורבניהם מאמינים בכל לב, כי ההיצמדות לדף הגמרא, עיון באיזשהו 'קצוֹת חושן' מוקשה, התמודדות אינטלקטואלית מול 'חתיכת תוספות' בלתי מפוענחת וכדומה – הם הם שמקיימים את המדינה ומצילים אותה מפני הקמים עליה בשבע חזיתות להשמידה פיזית. אין כל ספק, שרבנן ותלמידיהון משוכנעים שצדק אותו ראש ישיבה, שהשיב לקצין צה"ל שבא אליו במאמץ לשכנעו לאפשר לתלמידיו להתגייס להגנת המדינה: "אתם מגינים עלינו? טעות. אנחנו מגינים עליכם".
תפיסה זו היא ביסוד היסודות של עולם הישיבות, ואיננה בגדר תופעה חדשה. הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין המעטירה, שנחשבה אם הישיבות, האמין בכל לב, שהעולם כולו תלוי ועומד על בלימה ואינו קורס לתוך עצמו רק בזכות התורה, כמאמר הפסוק בירמיהו: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". הנצי"ב זצ"ל דאג שיתקימו בישיבתו משמרות לימוד תורה סביב השעון, 24/7. אפילו במוצאי יום כיפור, כשהכל ממהרים הביתה, זכים וטהורים אבל מותשים, כדי לטעום משהו לחיזוק נפשם, הוסיפה משמרת מבני הישיבה ללמוד ברצף הנדרש.
2. מאז פרוץ המלחמה והקריאות לגיוס בני הישיבות, טענו רבנן ותלמידיהון שלימוד התורה הוא שמעניק כיפת ברזל שמיימית ללוחמים. ביטוי, מעט ציורי, לאמונה זו, מצוי בהמנון חדש של בחורי הישיבות שנולד על רקע המלחמה: "בְּשׁוּרָת גמרא הצלתי חייל/ עוד שורה הרגתי מחבל/ עוד שורה שיחררתי חטוף/ תורה מגנא ומצלא".
המנון זה שנולד בעיצומה של המלחמה הזו, הפך ויראלי וחרך את הרשתות, מן הרגע שהזמר הרשי אייזנבך הצמיד לשורות אלה נעימה חסידית קופצנית.
ההמנון זכה להשמעת בכורה עולמית בחתונתו של בחור ישיבת 'עטרת ישראל' בשם נתי. היה זה לאחר שהישיבה התירה לטלוויזיה לצלם כתבה על הבחורים. הכתב גלעד שלמור הוצמד לנתי, כדי שישמש לו 'חברותא' זמנית. בתשובה לשאלת שלמור, הסביר נתי: "אני מרגיש שאני מנהל את המלחמה מהיכל הישיבה. בְּשׁוּרָת גמרא שאני לומד אני מציל חייל, עוד שורה הרגתי מחבל, עוד שורה שחררתי חטוף".
ימים ספורים לאחר שהכתבה התפרסמה התחתן נתי בשעה טובה. הזמר הרשי אייזנבך, שהוזמן לשמח את הקהל, נטל את מילותיו של נתי מהטלוויזיה, הצמיד להן מנגינה קצבית מוכרת – והחל להקפיץ את הקהל, לצלילי תזמורתו של יענקי לנדא. בתוך שעות התפשטה החדשה הזו (זו דרכן של 'נייעס' בעולם החרדי) ברשתות וצברה במהירות שיא מאות אלפי צפיות ושיתופים. אייזנבך ראה כי טוב והקליט את היצירה באולפן מקצועי, בעיבודו של איציק ברגר. כך נוצר להיט ישיבתי – וכל השאר היסטוריה.
3. אלא שכאן הבן שואל: אם באמת שורת גמרא מצילה חייל, ועוד שורה מחסלת מחבל, ועוד שורה משחררת חטוף – איך זה מעיזים רבנן ותלמידיהון להפקיר את החזית הבוערת הזו, שגובה מאיתנו עוד ועוד קרבנות צעירים, ולצאת לחופשת בין הזמנים?
אם אתה, נתי, באמת מאמין שבעוד שורה הצלת חייל ובעוד שורה חיסלת מחבל – למה נטשתם את המערכה, אתה וחבריך לספסלי הישיבה? כלום זה סביר, שמי שמסוגל עם שורת גמרא להציל חייל ועם 'עוד שורה' להרוג מחבל ועם 'עוד שורה' להציל חטוף, יעזוב הכל כדי לבלות בחוף הים, בערוצי הוואדיות, בלונה פארקים ובצימרים בארץ, ובבתי המלון מול נופים עוצרי נשימה בחו"ל? איפה האחריות הציבורית – ולו רק כלפי החיילים שעודם מתרוצצים בחום הזה בסימטאות חאן יונס ובסמטאות המוות במרדף עיקש אחר מחבלים, ולהבדיל גם אחר חטופים ו/או גופותיהם הי"ד?
ואתם יודעים מה? – עזבו את הבגידה בצרכי הביטחון של ישראל, שבעצם הפסקת הלימוד, שלדידכם מציל את עם ישראל. נניח הצידה את דיני אדם שמענישים בחומרה על הבוגדנות שבנטישת עמדה קדומנית מול חוצפתו של האוייב. נניח לדיני אדם. אבל איפה האחריות שלכם כלפי שמיא? אם אתם באמת מאמינים שבהבל פה מול שורות הגמרא ניצולים חיילים, מחוסלים מחבלים ומשחררים חטופים – איך זה שנעלמתם מהמערכה בעיצומה? איפה היראת שמים? איך נטשתם בעיצומו של קרב? מניין שאבתם את ההפקרות הזו, את הבוגדנות שבנטישה?
4. כל ההמצאה הזו ששמה חופשת בין הזמנים הינה יצירה אנאכרוניסטית שעבר זמנה, ואינה אלא תירוץ מאוס לביטול תורה של ממש. הבטלה הזו אפילו איננה עניין של השקופע. היא הונהגה מחמת צורך טכני שהתעורר עם הקמת הישיבות הגדולות במאה ה-19 במזרח אירופה, שמשכו אליהן שוחרי תורה מכל קצווי הגולה. הואיל והדרכים אז היו משובשות, באופן שהנסיעה מהישיבה הביתה, בעגלה רתומה לסוסים, נמשכה לעיתים אפילו שבוע ימים, נדרש זמן רב לעצם ההגעה אל חוג המשפחה. כך נולדה חופשת בין הזמנים.
אבל כיום, כשהדרכים כולן מהירות וניתן להגיע תוך רגע כמימרא מכל מקום לכל מקום בארץ ובעולם, וכשקיימים אמצעי קומוניקציה והסעה מהירים, מי בכלל צריך את ביטול התורה המשווע הזה, שלכאורה מפקיר את ביטחון העולם כולו?
5. את האיוולת הזו הקרויה בין הזמנים, ודאי וּודאי בימי מלחמה, הבינו רבים וטובים. כך למשל הגב' תחיה לובר, אימו של חלל צה"ל יהונתן לובר הי"ד, שיצאה להפגין מול ישיבת חברון נגד האנאכרוניזם הזה. גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאמר בשנת 2006, ימי מלחמת לבנון השניה: "אני פונה מקרב לב לכל ראשי הישיבות שיבטלו בין הזמנים בשנה זו. אחינו נמצאים במלחמה, וכשלומדים תורה, הקב"ה נותן לאחינו כוח ובריאות להתגבר על אוייבינו". רק ישיבת 'פורת יוסף' הספרדית נענתה חלקית וצימצמה את חופשת בין הזמנים בשבוע אחד, וישיבת מיר האשכנזית שצימצמה את החופשה בשלושה ימים.
גם לוח השנה החרדי 'דבר בעיתו' לשנת תשפ"ד בעריכת הרב גנוט שהודפס עוד לפני פרוץ המלחמה, קרא לביטול חופשה מיותרת זו והמליץ להתחיל את 'זמן אלול' כבר במוצאי ט"ו באב (עמוד 1560): "לאמיתו של דבר, שם 'בין הזמנים' לא ייפקד ולא ייזכר... שגדול עוון ביטול תורה על כל רגע... שגם היוצאים להינפש בערב שבת חזון, יחזרו ללמוד בט"ו באב. תחת זאת ראיתי פליליה בבית יהודה שערוריה, כי במקום שהיו צריכים להגביר חיילים בתורה בימי אב, עוד חדלו ארחות תלמודי התורה והולכי נתיבות ילכו עקלקלות".
6. אבל מי יעז לסכל עוון גדול זה של ביטול תורה, אשר מונע, לפחות לדעת רבנן ותלמידיהון, הצלת חיילים וחטופים והרג מחבלים? בוודאי לא עכשיו, כשחופשת ההבל של בין הזמנים, שכל כולה עניין טכני, כבר הפכה גם היא לקודש קודשים, ל'אידיאה החרדית', לעיקרון של ערקתא דמסאנא, לעוד סוג של "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי"...