"הניצחון הגדול ביותר הוא לשבור את ההתנגדות של האויב ללא קרב", קבע הפילוסוף הסיני הצבאי סון דזה.
אפשר לנצח בלי ירייה אחת, וזהו אכן הניצחון היותר גדול ואפשר גם להפסיד לפני שירית ירייה אחת וזה לפעמים ההפסד הגדול ביותר. כששר הביטחון מכריז בפומבי כי אחרי המלחמה "ישראל לא תשלוט בעזה" – זו דוגמא להפסד מהסוג הזה.
במקרה שלנו, זה אמנם אחרי הרבה יריות וקרבות, אבל כאשר שר הביטחון מוותר מראש על השליטה הוא שומט את הקרקע מתחת ללחימת חיילי צה"ל ומוותר על הניצחון במערכה כולה. כיון שלא ניתן להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס ולהסיר את האיום מרצועת עזה, כפי שקבע הקבינט, ללא שליטה ישראלית מלאה ברצועה.
ומדוע אין ניצחון ללא שליטה? כיוון שבמלחמות מול תנועות טרור שהשתלטו על מרחב חברתי ומדיני וביססו בו את התשתית האידיאולוגית, אין אפשרות לבודד קבוצה מסוימת רק ע"י פעילות צבאית ממוקדת. במקרים אלו, 'מקורות הירי' הם התשתית הזהותית והחברתית של האוכלוסייה כולה, ממילא תכנית מבצעית כירורגית ללא שליטה באוכלוסייה היא חסרת תוחלת, כיוון שהאוכלוסייה כולה היא מקור הזנה אין-סופי לפעולות הטרור והאיבה.
הכלל הזה נכון לחיזבאללה בלבנון, לטאליבן באפגניסטאן, לחות'ים בצפון תימן, וכמובן לחמאס ברצועת עזה. אסביר בהרחבה.
א. אין דה-מיליטריזציה ללא דה-רדיקליזציה – ההכרח בשליטה במקורות הדת התרבות והחינוך
מקור האיום הראשי ברצועת עזה כיום אינו ארגון החמאס, כי אם החזון הדתי הברברי של האחים המוסלמים, המניע את החברה כולה. ב-17 שנים האחרונות ובמידה רבה גם ב-50 השנים שקדמו להן, מאז הקים אחמד יאסין ב-1973 את 'המרכז האסלאמי', עוברת האוכלוסייה ברצועת עזה 'סדרת חינוך' של ערכי האסלאם מבית המדרש של חאסן אל-בנא, באופן שיטתי ובהיקף נרחב.
הפעילות החינוכית, החברתית והדתית, מניחה את התשתית למבנה ארגוני ולהשתלטות צבאית אלימה. זוהי למעשה, 'תכנית השלבים' של תנועת האחים המוסלמים מאז ומתמיד, וכך היא פועלת בכל מקום: באסיה, באירופה ובארה"ב. ה'דעווא' (התעמולה להפצת הבשורה) היא השלב המקדים וההכרחי לגיוס ולהכשרת הלבבות למהפכה ולניצחון הג'יהאד, שהוא המטרה הדתית העליונה. כך הגדיר מייסד התנועה בנאומו הפרוגרמטי ב-1939 בקהיר, בוועידה החמישית של התנועה, במלאות עשור להקמתה:
"בנוגע להדרגתיות ולהישענות על חינוך והבהרת הצעדים בדרכם של "האחים המוסלמים". הדבר נחוץ משום שהם מאמינים כי כל בשורה חייבת להתנהל בשלושה שלבים: [א] שלב התעמולה והקניית הידע, הפצת הרעיון והבאתו לידיעת המוני השכבות בעם. [ב] לאחר מכן שלב המיסוּד, בחירתם של התומכים, הכשרת החיילים וגיוס הקאדרים מבין אלה שהקריאה הופנתה אליהם. [ג] ואחרי כל אלה, שלב הביצוע, הפעולה והתוצאה".
ברצועת עזה, התכנית פעלה 'by the book'! אחמד יאסין שהיה נרדף תחת השלטון המצרי לפני מלחמת ששת הימים, הקים החל משנות ה-70 אגודות דתיות וחברתיות, יזם מרכזי צדקה ורווחה והכניס את אנשיו לעמדות מפתח במסגדים. "שלב הביצוע, הפעולה והתוצאה" כפי שהגדיר זאת מורו הרוחני אל-בנא, הגיע ביוני 2007 בהשתלטות על רצועת עזה, ובהמשכה ב-7.10 בקיבוצי עוטף עזה.
לכן, האבחנה בין תנועת החמאס לאוכלוסייה בעזה הנשמעת ע"י נשיא ארה"ב וראשי מערכת הביטחון אצלנו, היא דמיונית. רוב מוחלט של תושבי הרצועה חברים בתנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי (כפי שפרטתי במאמר קודם) ושותפים מלאים לחזון האסלאם הראדיקלי. המשמעות הישירה היא שבמידה והמאמץ הצבאי לא יכלול חריש עמוק של דה-רדיקליזציה, הוא נועד מראש לכישלון. לדוגמא, אם צה"ל הרג לפני כחודשיים עשרות מחבלים במחלקה האורטופדית בבית החולים שיפא, ובה בעת עשרות התינוקות שנולדו במחלקת יולדות באותו יום ייקלטו בחיק החינוך החמאסי להשמדת ישראל – אולי ניצחנו בקרב אבל נפסיד בהכרח במלחמה.
לכן השליטה הראשונית הדרושה לניצחון היא השליטה במקורות הדת, התרבות והחינוך. סיכול שיטתי של האימאמים הראשיים המניעים את מכונת רצח-העם של החמאס, שדינם כדין גבלס הנאצי. מניעה מוחלטת של התעמולה הדתית במסגדים, ניקוי הרצועה מספרי החינוך וחומרי הלימוד האנטישמיים.
כל אלו צריכים להיות על הכוונות של חיילי צה"ל לא פחות מחמושים האוחזים בנשק. בפועל, הפרקליטות הצבאית מונעת פגיעה אפקטיבית בתשתיות הדתיות והתרבותיות, כמו בשאר היכולות השלטוניות של חמאס, וכך הן נותרות הבסיס הפורה האידיאולוגי והחברתי של הג'יהאד, ומונעות את ההכרעה הצבאית.
ב. הכשל בתכנית המבצעית של 'חרבות ברזל' – ההכרח לעבור מפשיטה לשליטה
השליטה ברצועה וההכרזה מראש על שליטה ישראלית בה הן הכרחיות לא רק כדי לגדוע את מקורות האידיאולוגיה והמוטיבציה, אלא גם כדי לאפשר לחימה אפקטיבית מול הכוחות הלוחמים של החמאס, לכן היא היתה חייבת להיות אבן יסוד בתכנית המבצעית שהוכנה באגף המבצעים במטכ"ל. אפרט:
החמאס השתלט על מדינה ושלט בכל הכלים המדיניים שעמדו לרשותו, כך הוא גם שדרג מאוד את היכולות הצבאיות שלו מבחינה טכנולוגית וכמותית, אבל תורת הלחימה שלו היתה ונשארה לוחמת גרילה.
כל התוספות היו בונוס, העיקר היה ונשאר פעולות רצחניות של יחידים ויחידות קטנות אל מול ישראל וחייליה. לוחמה זו מצליחה במיוחד כשהיא מוטמעת באוכלוסייה 'אזרחית' שאינה מוגדרת אויב על-ידי הקורבן ובפרט בשטחים עירוניים צפופים. לכך יש להוסיף את המערכת התת-קרקעית העצומה והרב-מפלסית שנבנתה במשך שנים ברצועה, שהופכת ליתרון אסטרטגי בלוחמת גרילה מהסוג הזה.
לכן, מבחינה מבצעית נטו, התכנית האופרטיבית מול חיילי הגרילה הללו, חייבת לכלול שלושה מרכיבים: (1) שליטה במשאבים (2) שליטה באוכלוסייה (3) שליטה בשטח.
כשהחמאס שולט בסיוע ההומניטארי, בוודאי בזמן מלחמה, הוא קודם כל מחזק את הכוחות הלוחמים שלו, שזוכים לאוכל, שתיה, תרופות ואמצעים נוספים ללא גבול ומגיעים לקרב כשהם חזקים ורעננים, במקום להגיע רעבים ומותשים. השליטה בסיוע מאפשרת לחמאס לסחור בו וכפי שפורסם להכניס תוך כדי המלחמה מיליארדים לארגון ולממן את מכונת המלחמה שלו. והחשוב ביותר – השליטה במקורות המחיה הותירה את חמאס כשליט הבלעדי באוכלוסייה, וכך הוא גייס מפתיחת המלחמה אלפי צעירים חדשים לצבאו, טיפח שת"פ מלא של האוכלוסייה במסירת מידע, במארבים במסווה הומניטרי ובסיוע רב ללוחמים.
משאב מרכזי הוא הדלק, שנכנס לרצועה היישר לידי חמאס. מעבר לשימושים המובנים מאליהם של החשמל כמו מערכות תקשורת ומכונות התעשייה הצבאית לייצור אמל"ח שנחשפו בחודשים הללו והמשיכו תוך כדי הלחימה לייצר נשק, הדלק מעניק לחמאס את המשך השליטה במערכת התת-קרקעית, שמהווה יתרון אסטרטגי מול חיילינו. אם אין דלק, אין מחוללי חמצן ואין מנהרות. זהו הגורם המרכזי להרג ולפגיעה בחיילינו, כך התאפשר לאויב להגיח מתוך המנהרות והפירים, אליהם זרם חמצן בגלל הזרימה הרציפה של הדלק.
השליטה במשאבים היא למעשה חלק מהשליטה המחויבת במלחמה כזו באוכלוסייה. כששר הביטחון מכריז, כפי שציינתי בראשית דבריי, ש"ישראל לא תשלוט בעזה", אין שום סיבה לאף עזתי להתאבד למען הציונות ולשתף פעולה עם כוחותינו, להסגיר חמאסניקים, לגלות מידע על החטופים או כל דבר אחר.
כדי למנוע את הסינרגיה ושיתוף הפעולה המובנה עם החמאס, ניהול האוכלוסייה חייב לעבור לידי ישראל, בוודאי בטווח הנראה לעין.
בשטח זה לא המצב. כיום חמאס מנהלים את רוב ככל האזורים ההומניטריים, בין אם ישירות ובין דרך ארגונים בינ"ל כמו אונר"א (שאחראי על כ-50% מאזורים אלו ומתפקד כזרוע של החמאס). כך הופך המרחב האזרחי לבסיס צבאי לכל דבר ועניין, בו מוצבות לשכות הגיוס של החמאס, בו מתבצע התיאום המודיעיני, אליו עבר ייצור ואיחסון האמל"ח ושם מתבצעות ההכנות לירי רקטות וליציאה לפעולות גרילה רצחניות. הוא גם משמש כמובן כמקום מוגן לעשרות אלפי פעילים צבאיים מוכרים.
המימד השלישי של השליטה, הוא השליטה בשטח. מיגור של טרור השזור באוכלוסייה, מחייב שליטה מקסימלית בשטח, חלוקה שלו לתאים כמה שיותר קטנים, עם מחסומים ונקזים ביניהם, כדי למנוע רצף ומעבר של פעילים, אמל"ח או ידע צבאי ומודיעיני. זאת בצד, שליטה מלאה בכל המיקומים האסטרטגיים שחולשים על כל תנועה במרחב ויכולים לזהות מראש כל התארגנות. שליטה בשטח מאפשרת גם הצבת מודיעין איכותי אנושי וטכנולוגי למעקב צמוד בכל רחוב וסמטה.
הגילויים בימים אלו על המערכת התת קרקעית בציר פילדלפי בתוואי צר של כ-1 ק"מ, הם תוצאה של שליטה שלנו בציר ועבודה יסודית מטר אחר מטר. המצב בכל רצועת עזה הוא דומה ובמקומות האורבניים חמור פי כמה וכמה. כפי שפורסם לאחרונה ע"י האמריקאים, צה"ל הגיע עד היום לאחוז קטן בלבד של המנהרות, ממילא גם של מחסני האמל"ח התת-קרקעיים.
לכן מה שנעשה בפילדלפי בכ-10 קמ"ר יש לעשות בכל 355 קמ"ר הנותרים. אחרת, גם אם נמשיך ונשלוט בפילדלפי ובמעבר רפיח – ואני מקווה שאין צורך להסביר כאן מדוע – היכולת המבצעית של החמאס תישאר גבוהה מאוד, נוכח השליטה שלהם ברוב שטח הרצועה, בתנועה החופשית בה ובמאגרי הנשק העצומים שעדיין נותרו בה.
התכנית המבצעית של צה"ל שהחלה בתמרון ב-27.10 נעדרת כל מרכיבי השליטה הללו. באופן אבסורדי היא מעניקה לחמאס את כל מוקדי השליטה האסטרטגית ומותירה לחיילינו פשיטות כירורגיות במלחמת פירים (כפי שכינה זאת ראש השב"כ) בה אנו מנצחים בכל פיר במחיר נוראי של חיי חיילינו, אבל מפסידים במלחמה כולה. למעשה מהיום הראשון, למרות השימוש במונחים של תמרון ושילוב רב-זרועי ולמרות ענני האבק של הטנקים, התכנית המבצעית היתה בנויה על פשיטות, אפילו בשלב העצים שלה.
החמאס, שמיסודו בנוי ללוחמת גרילה, הגיב בחכמה בהפחתת החיכוך עם כוחותינו וכך נשאר עם מרבית חייליו וכוחותיו בחיים (למעלה מ-70% גם לספירת צה"ל), ובכשירות מלאה מבחינת הפעלת הכח. בניגוד למה שנדמה בפרסומי דובר צה"ל, אין אף גדוד שהושמד ואין אף מג"ד שחסר, לכל גדודי החמאס והג'יהאד שרשרת פיקוד מלאה, שהתמלאה אחרי החיסולים והיכולת להוציא פעולות גרילה רצחניות נשמרה ברמה גבוהה מאוד, גם עפ"י דיווחי הצבא.
בהיבט המרכזי הזה של שליטה - לא קשה לדמיין מה יקרה אם נאבד את מעט השליטה שהשגנו בציר נצרים ובציר פילדלפי. למעשה, נידרש להתחיל את המלחמה מההתחלה כאילו נפלו חיילינו לשווא.
ג. שליטה היא הגדרת הניצחון
במלחמה הזו יש עוד מימד חיוני לשליטה. זוהי ליבת הגדרת הניצחון מבחינת החמאס. וניצחון צריך להיות מוגדר במונחים של מה שחשוב לו. אם תרצו, כל התורה של האסלאם הרדיקלי על רגל אחת, היא שליטה והכנעה. להיות "מוסלם" פירושו להיות כנוע לאל ולהוביל ג'יהאד עולמי כדי להכניע את העולם כולו תחת האל. השיטה הברברית והאלימה היא אינהרנטית לתכלית של שלילת החירות וההכנעה המוחלטת אל מול אללה ונציגיו עלי-אדמות.
לכן במלחמה מול הטרור החמאסי, שרואה בהשתלטות על אדמת העולם ואוכלוסיית העולם כפסגת מימוש החזון הדתי שלו, יש הכרח מיוחד להביא לשליטה שלנו באדמה ובאוכלוסייה. תוצאה כזו של שליטה תיחשב ניצחון של ממש ע"י המנוצחים והוא עשוי להביא אותם לערעור על הדוגמה הדתית ש"האסלאם (הזה) הוא הפיתרון", כפי שקרה אצל חלקם בעבר, במשבר הגדול של התמוטטות האימפריה העותומאנית.
סיכום
ההשפעה הרעה של רוחות הפרוגרס במערב הביאה אותו להימנע בשנים האחרונות משליטה, למרות היותה הדרך היחידה לניצחון מול הכוחות הברבריים של האסלאם. כך קרה בעיראק ובאפגניסטאן, בהן ארה"ב של אמריקה יצאה למערכה במרחק של אלפי קילומטרים בקול תרועה רמה, אבל החליטה לא לבסס שליטה אפקטיבית, להסתפק בנוכחות חלקית וזמנית ובאשליה שגורמים אחרים יעשו את העבודה במקומה.
התוצאות בשתי המדינות מדברות בעד עצמן, ארה"ב נסוגה מאפגניסטאן וכוחות הטאליבן שחגגו השבוע שנה להשתלטות המחודשת, הציגו ארסנל אמצעי לחימה שחלקו הגדול שלל מהמנוסה של הכוחות האמריקאיים. כך גם בעיראק ההססנות האמריקאית בהשלטה בכח של נורמות וסדרים חדשים בכל תחומי החברה והמדינה, הביאה לפיצולה של עיראק, להשתלטות של מיליציות איראניות, ולנסיגה הדרגתית של הכוחות האמריקאיים.
לעומת זאת, ההצלחה של אותן המדינות ביפן ובגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, נבעה ממערכות השליטה הצבאיות והאדמיניסטרטיביות, שהצליחו לעקור מן השורש את הרעיונות הנאציים והאימפריאליים. כך הם טיפחו חברה חדשה, המחויבת באופן מלא לערכים אחרים, תוך פיקוח הדוק לבל תסטה מן הדרך החדשה.
בניגוד לתנועה הנאצית שהיתה קצרת שנים, האסלאם בעל המאפיינים הטוטליטריים, הגזעניים והאנטישמיים, נשען על מאות שנים של היסטוריה דתית ומדינית פעילה ועל הצלחה כבירה בכיבושים באסיה אירופה ואפריקה, שהובילו גם לריבוי המדינות המוסלמיות והערביות עד היום.
לכן, במקרה הזה, כדי לעקור מן השורש את תפיסות העולם הללו, וכדי לנתק את החברות הערביות והמוסלמיות מגורמים אלו, העולם החופשי נדרש ביתר שאת לשנות מגמה ולהחליף דיסקט: מפשיטה לשליטה, מניסיונות של דיפלומטיה פייסנית לפעולות כלכליות מדיניות וצבאיות חזקות בשטחי המדינות האלו, המהוות האויב הראשי לשלום העולם כולו. ועבור ישראל, בתוך שטחי המולדת שלנו ובסמוך לה, ללא אוקיינוס שחוצץ בינינו לבין אויבינו, הדברים חיוניים, קיומיים ונכונים על אחת כמה וכמה!
במאמר הבא, המאמר החמישי והאחרון בסדרה זו, אבקש לכנס את התובנות של ארבעת המאמרים לתכנית אופרטיבית למה שמכונה "היום שאחרי", שמתחיל בשליטה שלנו היום. מוזמנים לעקוב.