אנחנו נמצאים בתוך שבועות הנחמה הבאים לאחר ימי הפורענות של בין המיצרים. בשבוע שעבר קראנו 'נחמו נחמו עמי', ה' מצווה עלינו לנחם את ישראל, לדבר על ליבם ולחזק את רוחם.
דבר זה נכון בכל שנה לאחר תשעה באב, אך נכון על אחת כמה וכמה בתקופה זו בה עמנו זקוק לנחמה גדולה, לדיבורים שירפאו לבבות שבורים, ונפשות מפוחדות.
אך לא קל להתנחם, הן קראנו בהפטרה השבת 'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'. יתכן שהקושי נובע מהכאב הגדול, אך גם יתכן שנובע מכך שציון חשה שאינה ראויה לנחמה. כשבקרתי לאחר הטבח במושב נתיב העשרה פגשתי יהודי יקר עם כיפת שמיים לראשו שאמר לי בלשונו המתוקה, 'וכי לא מגיע לנו המכה הזו? וכי לא קנינו אותה ביושר? האם מה שקרה ביום הכיפורים בתל אביב אינו מצדיק שנחטוף? וכי המסיבה בשמחת תורה היא לא סיבה מספקת?'. ובכל זאת, כיצד נתנחם?
ההפטרה שקראנו מספקת לנו שני כיוונים לנחמה. הכיוון האחד, הוא להרכיב משקפיים עם פרספקטיבה היסטורית, לראות את החיבוק הגדול שהקב"ה מחבק אותנו כבר כמאה שנה בשיבת ציון זו. וכדברי הנביא בהפטרה-
ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה: וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם:
הפטרה זו לעולם נקראת בחופש הגדול, בו אנחנו עומדים שעות בפקקים מחמת העומס הגדול של יהודים שחיים בארץ ישראל. דברי הפלא של ישעיהו חיים אל מול עיננו, הארץ שהיתה שוממה חזרה להיות מלאה ביהודים. חיבוק מופלא וניסי זה, הוא ודאי נטף של נחמה.
אך יש נחמה עמוקה יותר. הקב"ה אומר לציון-
הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד.
מה פירוש על כפים חקותיך? מבאר המלבי"ם בצורה מדהימה, כפות הידים של הקב"ה היינו הפעולה שלו בעולם. אומר הקב"ה לציון, לעולם לא אוכל לשכוח אותך כי כל הבריאה, כל היצירה וכל העשיה שלי היא דרך ישראל, ללא ישראל אינני מתגלה בעולם. לכן אף אם אשה יכולה לשכוח את בן בטנה הרי זה משום שגם בלעדיו יש לה קיום, אך הקב"ה לא יכול לשכוח אותנו כי ללא ישראל הוא לא מתגלה בעולם. הקב"ה קשר את התגלותו בעולם בנו, וזהו קשר בל ינתק.
וכשם שהקב"ה קשר גורלו בנו, כך אנחנו קשרנו את גורלנו בו ולעולם איננו מתנתקים. חידושי הרי"ם רואה זאת בצורה מבריקה מדברי המשך ההפטרה. שכן ישעיה ממשיך ואומר-
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ
ומקשה חידושי הרי"ם שהרי כתוב להיפך בירמיה-
וָאֶתֵּ֛ן אֶת־סֵ֥פֶר כְּרִיתֻתֶ֖יהָ אֵלֶ֑יהָ
הוא מתרץ, שחז"ל אמרו שאי אפשר לגרש שוטה כי היא משלחה וחוזרת, דהיינו היא לא מבינה שגירשו אותה ולכן חוזרת לבעלה. כך גם ישראל, לא מבינים את הרמז, לא מסוגלים להתנתק, גם כאשר מגרשים אותנו אנחנו חוזרים ולכן אי אפשר לגרש אותנו. הקשר הוא עמוק ודו-צדדי ואינו ניתן לניתוק- ישראל וקוב"ה, קוב"ה וישראל.
זו הנחמה העמוקה. הידיעה שאנחנו דבוקים וחבוקים בו יתברך יהיה אשר יהיה.
אך מטרת הנחמה אינה כדי להרגיע אותנו ולאפשר לנו לשקוע בשינה מתוקה. שכן הנביא ממשיך ואומר-
אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים: אֲדֹנָ֤י יְקֹוִק֙ פָּתַֽח־לִ֣י אֹ֔זֶן וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי: גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק: וַאדֹנָ֤י יְקֹוִק֙ יַֽעֲזָר־לִ֔י עַל־כֵּ֖ן לֹ֣א נִכְלָ֑מְתִּי עַל־כֵּ֞ן שַׂ֤מְתִּי פָנַי֙ כַּֽחַלָּמִ֔ישׁ וָאֵדַ֖ע כִּי־לֹ֥א אֵבֽוֹשׁ:
יש לנו תפקיד- לדעת 'לעות את יעף', דהיינו לדעת לדבר בצורה המתאימה לאותו עת, לאותו זמן. לדעת לדבר עם ישראל, לרומם אותם ולדבר על ליבם בשפתם. אך עלינו לדעת שזה לא יהיה קל, כשמזיזים למישהו את הגבינה הוא מתמרד, הוא לא רוצה. הוא אפילו לא יודע שזה הדבר הכי נכון והכי מתאים עבורו. צריך להיות מוכנים גם לכלימות ורוק כדי לעורר את ישראל למצוא את מהותם ודרכם האמיתית. ואולי לכן מסתיימת הנחמה בפנייה של הנביא אלינו להביט אל אברהם ושרה, לדעת להיות אמיצים ומובילי דרך.
יש לנו אמת (הכוללת גם אהבה גדולה) והיא תנצח.
הכותב הינו רב הישוב שבי דרום, וראש כולל הדיינות שדרות