הבוקר התעוררתי מוקדם ממש, היה עדיין חושך בחוץ ובאופן הכי אוטומטי מחזיקה את הטלפון כדי לקרוא מה חדש בארץ.
זה ככה אצלי מאז שיותם נחטף. אולי כבר קורה משהו.
רואה שהצבא תוקף בלבנון ומיד חושבת שוב על יעל הבן זוג של נויה ועל אמא שלו. אולי גויס. מה עם כל החיילים שלנו, מה יהיה איתנו.
ואז רואה תמונה מקסימה של נועה ארגמני שכולנו חיכינו לה, רוקדת, מאושרת (כביכול), כי מי מאיתנו באמת יודע מה יש לה בלב אחרי שאמא שלה נפטרה ממחלה קשה וקוראת גם ביקורות עליה ונזכרת על מה שכתבו עלי: "זורחת מאז שבנה נהרג" .
הכל בכמה דקות שבהן אני צריכה להתארגן לראיון בזום שבסוף מתבטל בגלל האירועים הביטחוניים.
חוץ מזה, קופץ לי סרטון של אנשים ביריד כלשהוא, משליכים עגבניות על פני שרי ממשלה ונשיא המדינה וחושבת על המילים שאני מספרת לאנשים פה בדרום אפריקה, על הכוח שלנו כמדינה חזקה שלעולם תמשיך.
אני עצובה כשאני רואה ילד בהיר שיער זורק עגבניות על פנים של ראש ממשלה או שר. כמה קל להכניס לראש של ילד שנאה. כמה קשה להכניס אהבה, חמלה וסליחה. כמה קל לזרוק רפש ורגב על אדם שמייצג עבורנו את כל מה שאנחנו מפחדים ממנו.
מה אעשה השנה ב-7/10? אפתח את הטלוויזיה ואצפה בטקס הממלכתי שיתקיים כסמל נוסף קשה ועצוב לטבח שלעולם לא יישכח. לטבח שראוי שייזכר כל רגע ורגע לנו ולאומות העולם.
ואת הטקס הזה תקיים מדינת ישראל ואלו שנבחרו באופן חוקי לעמוד בראשה גם אם אני לא בחרתי בהם. אבל הפעם אני שוב בוחרת לעמוד לצד המדינה שלי.