לראות את התלמידים

שנה ראשונה בלימודים כמחנך כיתה ו', פז"ם של יתוש וכנראה גם מורכבות אינטליגנטית של אמבה רק בלי המוח ואני עומד מול הכיתה החדשה שלי, מיישיר מבט ושואל בקול בטוח את התלמידים:

"מי כאן היה בחו"ל בחופש?".

הייתי חייב לחשוב על שאלה כיפית. 'מגניבה' (ביטוי שאם אתה עדיין משתמש בו,, כנראה שכולם יודעים בן כמה אתה) כזו שתעורר דיון בשיעור.

מיד ידיים מתלהבות הורמו לאוויר. פרצופים דרוכים התפרצו בניסיון לקבל את הבמה ותשומת הלב.

"יופי" חשבתי לעצמי: "אחלה שאלה!"

ואז קלטתי אותם. שלושה תלמידים שכמו ניסו להסתתר בין יער הידיים. להעלם. עד כמה מביך הייתי?

שאלתי אותם: "תגידו, מה אתכם? לא הייתם בחו"ל השנה?".

"לא המורה" ענה לי אחד מהם במבוכה ורגע לפני שהפניתי את השאלה לתלמיד השני הוא ביקש לצאת לשירותים ועשה ויברח.

בהפסקה, בחדר מורים, כששיתפתי את המורה החונך שלי, הוא הסתכל עליי במבט ששמור ליצורים הנחותים ביותר ופלט כזה: "מה עשית???" ואז הוסיף: "תגיד, אתה אמיתי???".

ואני מסתכל עליו ולא מבין מאין התפרץ הר הגעש הזה והוא המשיך על מאתיים קמ"ש ואמר לי:

"יש לך מושג איך הבכת אותם? למה לדעתך הם לא היו בחו"ל? או בגלל סיבות אידאולוגיות או בגלל וזו הסיבה שיותר נראה לי שלהורים שלהם פשוט אין מספיק כסף....אז אתה פשוט השפלת אותם מול כל הכיתה! זה מה שעשית! נדמה לי שאתה חייב להם התנצלות!".

הדברים שלו זיעזעו אותי. לא האמנתי לאיזה רמות של דביליות אני יכול להגיע. בעוד אני חושב איך להעיף את הכיתה עם שיעור מדהים וכיפי שכחתי שבסופו של דבר אני זה לא האישו כאן בעניין אלא התלמידים. בעיקר אלו שקשה להם חברתית ונאלצים בל יום מחדש להתמודד עם הדימוי העצמי שלהם ולא לתת לכל מיני נסיבות של כסף ועושר להפריע לביטחון העצמי שלהם. ואני התנהלתי כמו פיל בחנות חרסינה, אבל לא סתם פיל אלא כזה שהרגע ירד על חבית של ערק איילים.

ואם כבר לשאול את התלמידים שאלות על החופש: אז תמיד אפשר לשאול במקום:

איפה ביליתם? כמה מעשים טובים עשיתם או אם למשל התנדבתם באיזה מיזם חברתי ואיפה.

כל כך יותר חינוכי ערכי ונכון מאשר לתת עוד דגש לעניין של הבילוי והפנאי שמשתנה אצל כל משפחה ומשפחה ובעיקר יכול לגרום לקנאה ותסכול.

והלוואי שהשנה, במלחמה, לא יהיו עוד תלמידים יאלצו להיות מובכים בגלל שאלות חסרות מודעות ורגש. אגב, מהיכרותי עם הנפשות הפועלות אני בטוח שרוב מוחלט של המורים, רגיש ומודע ומדהים וחדור בשליחות ולהט חינוכיים. אשרינו שזכינו.

הדברים נכתבו בין היתר בעקבות פוסט שנתקלתי בו וכתבה מיכל בינימניאוב בקבוצה 'רק באלעד'.

אחד מגדולי הדור שעבר סיפר שכשהיה בחור צעיר והגיע לאחת מישיבות הדגל הרגיש באיזה שהוא שלב שאף אחד לא מתייחס אליו ובא לו לוותר. הוא החליט שייתן לעצמו הזדמנות אחרונה ולאחריה יארוז את כל מטלטליו ויעזוב בכאב לב את הישיבה שלקח לו כל כך הרבה דם יזע ודמעות להגיע אליה. בערב העזיבה ניגש אליו בחור אחד, נתן לו צ'פחה חברית ושאל אותו בלבביות: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?".

גדול הדור סיפר שבזכות אותו חיבוק הוא החליט להישאר ועם ישראל הרוויח את אחד מגדולי הדור.

אם היו שואלים אותי כמחנך מהי אחת מהמשימות הגדולות ביותר שלי הייתי עונה ללא ספק:

לראות את התלמידים שלי. ותאמינו לי שבכמות התלמידים שיש היום בכיתה ממוצעת, מי יותר ומי פחות זה לא משימה קלה בכלל. כי גם אנחנו המחנכים בני אדם ויש לנו נטייה טבעית לראות את הטובים והבולטים והחברותיים והמבריקים.

ומה עם השקטים? משימה שניה שלקחתי על עצמי השנה בעזרת ה': להרים לתלמידים. כל הזמן. מילה טובה. שיחה להורים.

ילדים ונוער יכולים להיות דבוקים למסך מעל שמונה שעות ביום ואף יותר (כך לפי המחקרים האחרונים) אבל אף משחק בראול סטארס או AL לא יוכלו לתת להם תחליף לחום ולהעצמה שמחנך מסור יוכל לתת.

וכן, למרות שאנחנו לא תמיד אוהבים לדבר על זה, לא כל התלמידים מקבלים את החום והעצמה שהם צריכים מהבית.

דווקא עכשיו. דווקא השנה. דווקא במלחמה. תעצימו את התלמידים שלכם. כי את תחושת הבית והעוגן שהמילים שלכם כמחנכים ייבנו אף טיל לא יוכל להרוס. שתהיה לנו שנת לימודים מלאה בהשגחה פרטית.