ידידיה נוילנדר, אחיו של רס"ל אלקנה נוילנדר הי"ד שנפל מירי של מחבל ברצועת עזה, מספר בריאיון לערוץ 7 על מאבקו של אחיו להגיע לשדה הקרב על אף שבעברו הצבאי כלל לא היה לוחם קרבי.
נוילנדר פותח בסיפור ילדותם המשותפת באפרת, שם כבר כילד תיאר לעצמו ולסובביו איך הוא יגן על בני המשפחה ממחבלים. בגיל מאוחר יותר תורגמה השאיפה הזו להצלת הזולת לקורס מגישי עזרה ראשונה שעבר במד"א.
להורים אז הפריעה העובדה שהמשמרות במד"א מעורבות ובגיל צעיר שכזה היה נראה להם שהדבר אינו ראוי והציעו לו להסיע אותו למשמרת היחידה הנפרדת במד"א ירושלים, במוצאי שבת. כך במשך כמה שנים בכל מוצאי שבת היה אלקנה מוכן מיד בצאת שבת לנסיעה למשמרת במד"א.
"זה היה מאוד משמעותי כי כבר בגיל צעיר הוא קיבל את התווית של ה'היפראקטיבי', מה שיוצר מתיחויות מול האחים אבל גם הוליד בתוכו רצון לפעול ולעשות, לא להיות תקוע בבית, ולכן ההליכה למד"א הייתה עבורו חלום שהתגשם. החלום היה כל כך חזק עד שהוא שאף להיות פרמדיק בצבא מה שמחייב קורס לפני הצבא ולאחריו טירונות והתקדמות אל התפקיד, אבל הוא הגיע לגיוס עם רזומה של כמה שנים במד"א וכשלימדו אותם הוא ידע להסביר להם איך עושים דברים בצורה טובה יותר. לא אהבו את זה. זה יצר הרבה מתיחויות ולכן "הפרישו" אותו מהקורס, אבל בגלל שהוא יודע את החומר העבירו אותו להיות מדריך בקורס חובשים, אבל גם שם היו עניינים וחלום הפרמדיק בצבא התהפך לג'ובניק".
בתקופה הזו, מספר נוילנדר, ידע אלקנה לנצל את הזמן. בבסיס היה אתר ארכיאולוגי כלשהו והוא תיאם עם המפקד שלו חפירות ארכיאולוגיות באתר. "הוא היה מאוד יצירתי", מספר נוילנדר ומציין צילום שאלקנה שלח ובו כל החיילים מזיעים עם מדי א' ומחייכים חיוך מאולץ בעוד הוא מחייך חיוך אמיתי וגדול על העשייה המשמעותית שבאתר הארכיאולוגי.
אחרי הצבא נרשם אלקנה ללימודי משפטים. בשמחת תורה שמע אלקנה שמשהו גדול קורה בדרום ושמקפיצים את האוגדה שהוא היה שייך לה, אוגדה 99, ובדרכו דרומה הבין שמיעדים לו תפקיד דומה לזה שאותו ע\שה בשירות הסדיר, כלומר ג'ובניק ללא תפקיד בשטח. "הוא אמר למפקד שלו שיש לו ניסיון של עשר שנים ברפואת חירום ושחיבר אותו לגורמים בשטח כדי שיוכל לעזור. חיברו אותו. הוא הגיע לבארי. לא הייתה לו הסמכה להיכנס לתאג"דים, אבל לא היה מי שיעשה את המיון והוא התחיל לעשות את שלב המיון. הוא גם עזר לטפל בפצועים. עברו לו מתחת לידיים שלוש מאות אנשים בבארי. כשהגיע לשם קצין המיון הוא אמר לו תודה רבה ושהוא יכול ללכת. אלקנה אמר שהוא לא הולך והקצין אמר שהוא הקצין והוא אומר לו שאין לו מה לעשות כאן והוא יכול ללכת. היה ביניהם דין ודברים שעליו סיפר הקצין הזה כשהגיע אלינו לשבעה. אלקנה הודיע לו 'אני החייל שלך ומה שאתה אומר לי אני עושה'. הוא איפשר לאלקנה להישאר שם ומדי פעם שלח אותו לעשות הפסקות להתאווררות מהזוועות שהוא ראה שם. הוא היה גם מאלה שעודדו את מי שטיפל שם ללכת לקב"נים ולא להישאר עם הטראומה. באותן הפסקות אלקנה הסתובב בבארי ואסף ציד של חיילים, אם זה כלי נשק, טלפונים, ארנקים, כל מה שהוא יכול היה לרכז ולהחזיר".
כמי שלא היה בעברו לוחם קרבי וכעת רוצה להיכנס עם הכוחות עזה היה על אלקנה לעבור הכשרה קרבית מהירה עד שקיבל את האישור להיכנס כחובש בחוליית הרפואה של גדוד המילואים של אגוז. "הוא עשה הכול כדי להגיע לשם. הוא עבר בין היחידות ושאל 'מי צריך חובש'".
עבור אלקנה ההשתלבות בכוח לוחם של אגוז הייתה בגדר הגשמת חלום. תוך כדי השהות ברצועה דאג אלקנה לצייד את עצמו בכל אביזר שנקרא בדרכו ויכול היה לסייע לו כחובש, כך היה כשזיהה ברכב של תורמים שהגיע לנקודות האיסוף בין הציוד הרפואי מוניטור שאלקנה הבין היטב ומיד את חשיבותו. הוא ביקש וקיבל את המוניטור, מכשיר שעלותו כ-10,000 שקלים ולמעשה בצה"ל היו מאז שניים כאלה, האחד בשלד"ג והשני אצל אלקנה.
בהמשך הדברים מספר נוילנדר על תחושותיו מתוך מעמדו כאח שכול והוא מתאר שבבוקר היום בו אלקנה נפל יצא הוא עצמו לשבוע רגילה. הוא הגיע לדירתו בכפר הסטודנטים שבו התגורר, הכין ארוחת ערב ובין שיר לשיר שנשמע ברקע צלצל הטלפון. כשהגיע למכשיר ראה שיחה מאביו ושתיים מאמו. המחשבה הראשונה הייתה שאולי משהו קרה לסבא המאושפז. הוא שקל למי להתקשר חזרה ובחר באמו שהעבירה את השיחה לאביו שהודיע לו שאלקנה נהרג בעזה ושקצין העיר בדרכו אליו. ידידה מספר על ההלם שאחז בו כשקיבל את הידיעה ואת הפתעה שאחיו שמלכתחילה אינו לוחם קרבי והצטרף לכוח לוחמים איכותי כעת נהרג.
"הכור הגרעיני שהיה בבית כבה. האור שלו כבר לא אור חי אלא אור חוזר", משחזר נוילנדר ומספר על יחסי האחים עם אלקנה, האח שמאוד אהב אותם אבל גם ידע להציק ולהיות קרוב מדי לפעמים. התחושות הללו נחרטות בזיכרונו של נוילנדר ככאלה שמנעו ממנו לראות את האח שכעת מתגלה לו מסיפוריהם של אחרים שמגיעים לנחם את המשפחה, כאלה שהיו אתו זמן רב יותר בשנים האחרונות. "אין לי עכשיו את אלקנה לשבת אתו ולומר לו 'אחי אוהב אותך', לתת לו חיבוק אחרון ולהיפרד, ועכשיו העבודה המרכזית שלי היא לקרוא מחדש את הסיפור של אלקנה. עד עכשיו פירשתי את הסיפור שלו אחרת, ועכשיו אני קורא אותו מחדש כחלק מתהליך ההתמודדות שלי".
"הרבה מאוד פעמים אנחנו לוקחים את המשפחה שלנו כדבר מובן מאליו, ואנחנו לא מטיבים להבין את ערכם של הדברים המובנים מאליהם. לא צריך שאח שלי ייפול כדי שאכיר אותו, אשמח בו ואהיה גאה בו. אפשר גם לשמוח בו עכשיו ולתת לו צ'אנס. יכול להיות שפעם הוא היה מעצבן ואולי גם עכשיו הוא מעצבן אבל אנחנו מתבגרים ומשתנים ובנקודת מבט אחרת נראה את הדברים בעין הרבה יותר טובה".